הסדרה החדשה של ג׳ייסון קלר (“פורד נגד פרארי”) מייחלת להיות ״טד לאסו״ הבאה. יש בה כוכב אייקוני, קאסט משעשע וסיפור סינדרלה – נער אחד שעתיד להפוך לאגדת הגולף הבאה של אמריקה. האם ״סטיק״, בכיכובו של אוון וילסון, היא ההצלחה הבאה של אפל TV פלוס או עוד סדרת ספורט שמנסה למצוא את מקומה באוקיינוס התוכן שמציף את המסכים?

״סטיק״ עוקבת אחרי פרייס “סטיק” קאהיל (אוון וילסון), אגדת גולף לשעבר שחייו התרסקו. כשסטיק מגלה נער מוכשר בשם סנטי וילר (פיטר דייגר) הוא מחליט לאמן אותו, תוך שהוא מתמודד עם עבר כואב, יריב ותיק (טים אולפאנט) ואם מגוננת (מריאנה טרבניו). לצדו עומדים חברו מיטס (מרק מארון) והקאדי זירו (לילי קיי), במה שמתפתח לסיפור על גאולה, משפחה ואהבה מחודשת למשחק.

אוון וילסון הוא שחקן אייקוני. במשך יותר משני עשורים הוא היה אחד השמות הבולטים בתעשיית הקולנוע האמריקאית – מהקומדיות הרומנטיות של תחילת שנות האלפיים ועד תפקידים בלתי נשכחים בסרטיו הייחודיים של וס אנדרסון. כעת, לראשונה בקריירה שלו, וילסון מככב בתפקיד טלוויזיוני ראשי וגם משמש אחד ממפיקי הסדרה. יש משהו נכון במפגש הזה בין שחקן שמזוהה עם גברים שבורים אך מלאי חן לבין דמותו של סטיק, גולפאי לשעבר שמחפש כיוון. וילסון נמצא כאן בדיוק במקום שנוח לו – על הגבול בין מלנכוליה לציניות חמה – ואין ספק שהוא זורח, אבל כשהמצלמה זזה ממנו אל הדמויות סביבו, התחושה כבר אחרת.

כל דמות כאן נראית כמו תבנית מוכנה מראש: המאמן המתוסבך שאיבד את בנו, הספורטאי הצעיר שמחפש דמות אב, האם החד־הורית מהשוליים שמנסה להחזיק את העולם על כתפיה, החבר הכי טוב שפתאום מגלה רגשות אחרי שהתאלמן, ואפילו דמותה הא־בינארית של זירו, המיועדת לסמן “וי” על גיוון אבל לא מקבלת עומק אמיתי מעבר לתפקידה הסמלי. זה לא שדברים כאלה לא קיימים בחיים; פשוט כאן הם מוצגים כמו רשימת מכולת בלי להעניק לדמויות חיים משל עצמן.

בתוך כל זה יש גם ניסיון לא רע – אם כי רדוד – לייצר דיאלוג בין־דורי. המפגשים בין הדמויות הצעירות, זירו וסנטי, לבין הדמויות הוותיקות יותר בגיל ובגישה – סטיק ומיטס – אמורים לייצג התנגשות ערכים בין דורות, בין עולם שמרני ומופנם לעולם צעיר, חופשי ומודע לעצמו. זהו ניסיון נחוץ, אולי אפילו מתבקש, להתחבר לקהל צעיר, אבל גם בהיבט הזה הסדרה נשארת על פני השטח – הנושאים נזרקים לאוויר, לפעמים כבדיחות, אך לא מקבלים פיתוח של ממש.

‘סטיק’ מנסה לקחת את עולם הגולף – ספורט איטי, אינדיבידואלי, כזה שנשען על דיוק, שקט ושליטה עצמית – ולהפוך אותו לדרמה טלוויזיונית רועשת, מלאה ברגש, קונפליקטים ומערכות יחסים. יש כאן ניסיון ברור להחדיר את הדופק של הקהל, את החום של האנשים מאחורי המקל ואת הסערות הפנימיות שמתחוללות בתוך ספורט שנראה מבחוץ קר ומחושב. אבל דווקא כאן הסדרה מפספסת – איפה שצריך להרגיש עדינות, היא לוחצת חזק מדי. הרגש מבוים, הדרמה מאולצת ומה שאמור היה להיות מסע שקט של גאולה והתחברות עצמית – הופך לרעש רקע שמפספס את הלב האמיתי של הסיפור.

לא מדובר בסדרה גרועה. בנאלית ומשחקת על בטוח – זה כן, ללא ספק. למרות זאת, ״סטיק״, מצליחה להישאר חוויה מהנה ומלאת אסקפיזם עבורה צופיה, בעיקר כי אי אפשר להתעלם מקרן השמש שהיא אוון וילסון. עונתה הראשונה מחזיקה בתוכה את הפוטנציאל למשהו גדול יותר, לחקירה יותר עמוקה של הדמויות והדינמיקה ביניהן, לעלילה פחות רגשנית וסנטימנטלית ולרכבת הרים רגשית שהיא אותה פעולת הצפייה בספורט מתוסרט – בדרך לניצחון.