עבור אולפני מארוול, שנת 2025  ממשיכה עם סדרה מצוירת חדשה, “עיני ואקאנדה”, שנחתה בתחילת אוגוסט בשקט ובהפתעה בדיסני פלוס. בשנה שהתחילה עם האכזבה הקולנועית “קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא”, הפתיעה והמריאה עם “ת’אנדרבולטס” (סליחה, “הנוקמים החדשים”) והמשיכה להפליא עם “ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים” – מארוול מרעננת את השורות עם סדרה מצוירת וקצרה למדי. כמה קצרה? ארבעה פרקים בלבד בני כחצי שעה.

“עיני ואקאנדה” היא הפרויקט הטלוויזיוני השני של ריאן קוגלר אחרי “איירון הארט” המוצלחת. הפעם קוגלר חוזר אחורה בזמן, הרחק משיקגו, ומחזיר אותנו לוואקאנדה. מדובר בסדרת אנתולוגיה שמטרתה היא להרחיב את המורשת של ואקאנדה מזוויות היסטוריות שלא נראו קודם, דרך עיניהם של ה”האטוט זארזה” (“כלבי המלחמה” בעברית). בניגוד לדורה מילג’ה, הלוחמות האימתניות והמיומנות שמטרתן להגן על משפחת המלוכה של ואקאנדה, כלבי המלחמה הם לוחמים לרוב (אך לא בהכרח) הנשלחים למשימות חשאיות ברחבי העולם בשמה של ואקאנדה.

הרעיון של כלבי המלחמה לקוח ישירות מהקומיקס, והסדרה טורחת לספר על ההיסטוריה שלהם מנקודת מבטם של ארבעה סוכנים שונים בתקופות זמן שונות ומיקומים שונים (כרתים, יוון העתיקה, סין ואתיופיה, ליתר דיוק). כל פרק נכנס לתקופה אחרת בעברה של ואקאנדה, אך המשימה של כל כלבי המלחמה היא זהה – להשיג חפצים שונים מרחבי העולם שמכילים ויברניום. כל אחד מהסוכנים נטמע בחברה שאליה שויך למשימה, וחל עליו איסור מוחלט לחשוף את ואקאנדה או את סודותיה לעולם החיצון, כלומר נאמנות עד הסוף. אומנם המשימה זהה, אך אין זה אומר שלכל סוכן אופי זהה.

נוני, כלבת המלחמה הראשונה שמוצגת כאן, דורה מילג’ה לשעבר שהודחה מתפקידה, תשתמש בהמשך הדרך כמעין ניק פיורי (תרתי משמע) של הארגון; דרך נקודת מבטו של ממנון נחשף סיפורה של טרויה והתמכרותו של הסוכן למשימות השטח; באשה מציג את האיירון פיסט הראשונה הנושאת תפקיד זה, ועל אף יהירותו הגבוהה הוא מתמודד בהצלחה עם משימתו וחבריו לארגון; תפקידו של קודה הוא להגן על נסיך ואקאנדה טאפרי, שאינו מיועד להיות הפנתר השחור ורוצה להיות גם הוא כלב מלחמה.

“עיני ואקאנדה” מחזירה את הצופים אל חוויה מוכרת – לפונט הוואקאנדי בטקסטים השונים, למוזיקה האפריקאית המדהימה המאפיינת את ואקאנדה אך הפעם גם בניחוח אסייתי בפרק המתאים, לצבע הסגול המאפיין את הוויברניום הנודע ולמבטא הוואקאנדי האחיד. סצנות האקשן הסוחפות מאופיינות בסגנונות לחימה שונים שחלקם נראים כמו ריקוד וחלקם כמו מכתב אהבה להיסטוריה. אפרופו היסטוריה – הסדרה לא מפחדת לערב היסטוריה אמיתית, כמו הקרב על טרויה והקרב בין איטליה לאתיופיה. כמו כן, בדומה לעונה הראשונה של הסדרה “מה אם?” כל הפרקים קשורים זה לזה ואף מתחברים לעלילת הסרט “הפנתר השחור”.

אך לא הכול ורוד בסדרה. עקב האכילס שלה הוא האנימציה שלה הוא שאינה עקבית ושואבת השראה מ”נסיך מצרים” – אך נוטה לכיוון מוזר יותר ולא חלק לעין. הצבעים  יחסית אפלים, ונעשה שימוש יתר בצבעים סגול וזהב, שמצד אחד מאפיינים את ואקאנדה אך מצד שני פחות עובדים חלק באנימציה. פרט לדמויות הראשיות בסדרה, כמעט כל שאר הדמויות הן חסרות שם, זהות או אופי, ונדמה שהן שם נטו כדי לקדם את האקשן בסדרה ולמות די מהר עד סוף הפרק.

נקודת תורפה נוספת של הסדרה היא המסר האין־סופי: “המשימה היא מעל הכול” וזה חופר ומתיש. ההשקעה המעטה בשיווק, שנדחה בעיקר לרגע האחרון, לצד ההכרזה בקומיקון סן דייגו שעליית הסדרה תוקדם בכמה ימים, גרמו אף הן לסדרה להידחק לשוליים ולהישכח. זוהי נקודת תורפה נוספת: היא הגיעה מהר ולזמן קצר ולכן גם תיחקק בזיכרון בהתאם. אומנם נקודה זו הולכת יד ביד יחד עם המסר של הסדרה, להיות נסתרת, נשכחת וסודית – כמה חבל שזה מה שייזכר ממנה.

פרט לאנימציה הלא עקבית שהשתפרה פלאים לקראת סוף הסדרה, לקוגלר היה פוטנציאל עצום להחזיר את הצופים שוב לוואקאנדה בזווית מעניינת בעונה ארוכה יותר ומושקעת יותר. קוגלר מפוספס השנה פעם נוספת בגלל ההחלטה להפיק סדרות קצרות עם עלילה מואצת. מצד אחד קוגלר יודע להשאיר טעם של עוד, אך מצד שני מדובר בפרויקטים נישתיים על אוכלוסייה ספציפית מאוד, והם מיועדים לקהל שכבר עייף מהפרויקטים הנוכחיים שיש למארוול להציע.