אחרי ההצלחה האדירה של העונה הראשונה של “ונסדיי”, היה ברור לחלוטין כי צרותיה של בת משפחת אדמס ממש לא יסתכמו בקונספירציה של מפלצת רוצחת סדרתית. לאור הצלחה אדירה בצפיות, ויראליות ברשתות החברתיות (כולל ריקוד אייקוני בטיקטוק) ומיליוני מעריצים – נטפליקס לא היססה להכריז על עונה נוספת. אך הפקת סדרה עם שמות ענקיים כמו טים ברטון וג׳נה אורטגה אינה מובנת מאליה, וכך יצא שהעולם חיכה שלוש שנים לעונה השנייה שעלתה בתחילת החודש.

הפעם ונסדיי צופה בחיזיון שבו חברתה הטובה אניד לא סתם נרצחת, אלא נראה שזו אשמתה. גם בעונה הזו אפשר למצוא מסתורין, תפניות בלתי צפויות, דמויות מקאבריות והומור שחור בשפע.

השוני הגדול לעומת העונה הראשונה מגיע דווקא בכל הסובבים את ונסדיי. קודם כול, בעונה השנייה לשאר משפחת אדמס יש תפקיד משמעותי הרבה יותר. אחיה הקטן פאגסלי נרשם ללימודים בבית הספר נוורמור, והוריה גומז ומורטישה עוברים להתגורר סמוך אליה בגלל תפקיד חינוכי של האם. זו הייתה בעיה עצומה בעונה הראשונה, שאומנם סובבת את ונסדיי, אך זנחה את שאר בני משפחת אדמס. הנוכחות המוגברת של אחיה והוריה מאפשרת לוונסדיי לקבל הרבה יותר איזון בתור דמות, משום שמשפחתה האייקונית באמת יודעת לתת קונטרה לאישיות שלה. בחלק הראשון של העונה השנייה זה מתבטא בעיקר במערכת היחסים של ונסדיי ומורטישה, שלמרות האהבה הגדולה של אימה, היא נהיית עוינת כלפיה במהרה. הקונפליקט ביניהן מעניין מאוד, והוא נותן אתגר אמיתי לוונסדיי.

הבדל משמעותי נוסף בין שתי העונות הוא ההסתמכות על קלישאות של סדרות נוער, או ליתר דיוק – חוסר ההסתמכות עליהן בעונה השנייה. נגמרו משולשי האהבה שניפחו את העלילה; הפעם יש קונפליקט שמתרחש כמעט ללא הפסקה. גם כשיש פעילויות בבית הספר, המסע של ונסדיי למצוא את האמת מאחורי האיום על חייה של אניד תמיד נוכח, והתנהגותה ממחישה את רצונה להתקדם בחקירתה. השינוי הזה מעשיר את חוויית הצפייה ולא מכביד את הסדרה בסצנות שמדברות בעיקר לקהל של סדרות נוער.

הבעיה העיקרית בעונה הנוכחית עד כה היא הדרך שבה היא מתחילה. הפרק הראשון רווי אקספוזיציה וקופץ בין קווי עלילה שונים. המבנה שלו חסר הבחנה, מפוזר ואפילו מתיש לעיתים. אומנם הוא לא גרוע, אך הוא יוצר רושם שהעונה השנייה תהיה גרועה מהראשונה. העלילה הכללית של העונה השנייה מסתמכת רבות על הצגה של דמויות חדשות ועל הסברים על שינויים שעברו על דמויות מהעונה הראשונה – והכותבים ניגשו לבעיה בצורה הכי עצלנית. הפרקים הבאים לא מושלמים, אבל איכותם משתפרת מפרק לפרק – עד הרביעי, שהוא ללא ספק הטוב ביותר בסדרה.

הדמיון הגדול בין שתי העונות הוא אפיון הדמות של ונסדיי, שדורש מצופים שמכירים היטב את משפחת אדמס לשנות את הציפיות שלהם מייצוגים קודמים. ונסדיי הנערה היא אכזרית בדיוק כמו בעונה הראשונה. אומנם זהו עניין סובייקטיבי, במובן שהשינוי לעומת עיבודים קודמים, כמו הסדרה משנות השישים או הסרטים משנות התשעים, לא בהכרח יפריע לכל צופה, אבל קשה לצפות שזה יהיה מקובל על שאר הצופים, משום שוונסדיי במהותה אמורה לאהוב את בני משפחתה, לפחות בדרך המיוחדת והאפלה שלה. בסדרה של נטפליקס לעיתים קרובות נראה שהיא ממש שונאת אותם, הרבה מעבר ליחס של בני נוער רגילים להוריהם. השינוי הזה פוגע באתוס שאולי אינו קדוש, אבל הוא ללא ספק גורע מההנאה של חלק מהצופים שמעריצים את משפחת אדמס.

הרבה מאפיינים חיוביים אחרים מהעונה הראשונה עברו לעונה השנייה. העיצוב בארבעת הפרקים החדשים מרהיב, בין אם מדובר בתלבושות, בתפאורה או בלוקיישנים – כך שגם הרגעים הפחות מוצלחים בעלילה, במיוחד בפרק הראשון, הם מעניינים ויזואלית. האווירה הגותית והייחודית של טים ברטון גם היא נמצאת בכל עבר, בין אם בתמונה או בפסקול. בסך הכול יש הרבה מה לאהוב בעונה השנייה של “ונסדיי” עד כה, והיא מומלצת גם למעריצי העונה הראשונה וגם למי שלא לגמרי השתכנעו.