מעריצי אימה חווים בשנים האחרונות תור זהב קולנועי. אם 2024 הייתה עמוסה בסרטים איכותיים, הרי ש־2025 עוקפת אותה בסיבוב. אחרי ש”חוטאים” שבר קופות ונישת האינדי חוותה אף היא הצלחות לא רעות, מגיע הסרט “שעת הנעלמים” וזוכה להצלחה ביקורתית וקופתית שאף אחד לא ציפה לה.

סרטו החדש של זאק קרגר (“ברברי”) מספר על התמודדות של קהילה בעיירה נידחת עם היעלמותם המסתורית של 17 ילדים – כולם מאותה כיתה – פרט לילד אחד. בדומה ל”ברברי”, ובמחווה לקלאסיקות כמו “מגנוליה” או “ספרות זולה”, העלילה מסופרת באופן לא ליניארי ומנקודות מבט שונות: המחנכת של הכיתה (ג’וליה גארנר), אביו של אחד הנעלמים (ג’וש ברולין) ודמויות נוספות שהוסתרו מהטריילרים לטובת ההפתעה.

זאק קרגר, שכבר הוכיח את כשרונו כבמאי־תסריטאי ב”ברברי”, מצליח איכשהו להתעלות על עצמו וליצור סרט שהוא רכבת הרים רגשית: הקונספט של התעלומה מסקרן מהשנייה הראשונה, הסרט מותח לכל אורכו, אין שום דבר צפוי ואין שום חצי קלאץ’ – כל ג’אמפ סקר הולך עד הסוף.

ההפתעה הגדולה היא ההומור: כל כך הרבה יוצרים הוליוודיים מנסים להכניס בדיחות לסרטים שלהם ועושים את זה בצורה מאולצת וקרינג’ית כל כך, ולעיתים אף נדמה שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות. אבל “שעת הנעלמים” משלב רגעים של הומור אפל שלא רק שלא פוגע בסרט – אלא איכשהו מוסיף לחוויה. זה מאתגר מאוד ליצור משהו שיהיה מפחיד, מותח ואפל אבל גם לעיתים הומוריסטי או אפילו נוגע ללב. הרבה קולנוענים ינסו, אבל בודדים אלה שיצליחו לעשות את כל זה ולשמור על טון אחיד. וזאק קרגר עושה את זה.

כל דמות בסרט היא בעלת עומק ומורכבות. אחת מדמויות המשנה (שכל מידע עליה עלול להיות ספוילר) מוכיחה את אחידות הטון: היא לבושה ומאופרת באופן מוגזם, מתנהגת אובר דה טופ ומוחצנת הרבה יותר משאר הדמויות – ואיכשהו זה לא “ניקולס קייג’י”. אין גרם של חוסר אמינות בהופעה שלה, ולא רק שהיא לא הופכת את הסרט לקריקטורי או רציני פחות – היא מוסיפה לאימה ומגלמת את אחת הדמויות הטובות שמעריצי הז’אנר נתקלו בהן בשנים האחרונות. אם האקדמיה הייתה מתייחסת לסרטי אימה יותר בכבוד – היא הייתה מועמדת לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר.

שאר הקאסט מעולה לא פחות. ג’וליה גארנר מצוינת בתור מחנכת הכיתה, והיא יוצרת דמות שלפעמים לא פשוט כל כך להיות בצד שלה. ג’וש ברולין עבר לצד השני, והפעם לא הוא האחראי להיעלמות מסתורית של אנשים, אלא משחק את הדמות הטרגית של אביו של אחד הילדים, אדם שבור שמוכן לחצות לא מעט קווים בשביל למצוא את בנו. במקור התפקיד היה מיועד לפדרו פסקל, שלשם שינוי אמר “לא” מפני שהצטלם ל”ארבעת המופלאים”. קשה לדמיין את פדרו מביא את העוצמה הרגשית, הכריזמה והמאצ’ואיזם שברולין יוצק אל הדמות. גם הדמויות הקטנות יותר, כמו אלה שמגלמים אלדן ארנרייך ובנדיקט וונג, מצליחות לעורר חיבור רגשי ורחמים. כל הקאסט גורם לעיירה ה”סטיבן קינגית” של הסרט להיות חיה ואותנטית – מקום אמיתי עם קהילה משל עצמו שהקהל רק מבקר בו.

התסריט עוקב אחרי כמה סיפורים של מספר אנשים שונים, שחלקם קשורים לתעלומה וחלקם נקשרים אליה. אומנם זה לא גורע מחוויית הצפייה, אבל בסוף הסרט עולות תהיות מבולבלות: מהו הדבר העמוק יותר, התמטי, שמאחד בין כל הסיפורים? מהו המסר או הנושא שהסרט רצה לעסוק בו? האם מדובר בהתמודדות קהילה עם אובדן או ניתוק רגשי? אנשים שינצלו כאב של אחרים בשביל המטרות שלהם? הצופים לא מקבלים את הפואנטה בכפית (תודה לאל), אבל יכולים לבחור לעצמם את הפרשנות האישית.

ייתכן גם שזאק קרגר לא ניסה לייצר איזשהו עומק מתוחכם או להגיד משהו על העולם ועל בני האדם. ייתכן שהוא פשוט רצה לספק חוויה מהנה, מותחת ומפחידה, קצת כמו צ’יזבטים שמספרים לילדים מסביב למדורה – ובזה הוא הצליח. הוא יצר עולם אפל וכיפי שבו סיפור שעל הנייר יכול להישמע כבד מאוד (ואפילו רלוונטי לתקופה המודרנית), אבל מתובל בקלילות שמגיעה בדיוק במידה הנכונה, כי האתנחתות הקומיות לא מרגיעות את הדרמה, אלא בוראות את העולם סביבה.

“שעת הנעלמים” מומלץ בחום למעריצי אימה בכלל, ובפרט למעריצי סטיבן קינג או הרלן קובן. התסריט שלו חכם ומתגמל גם את אלו שיבואו לצפייה שנייה. חשוב להגיד שפתירת התעלומה היא לא עיקר הסרט, והמעוניינים רק בזה עלולים להתאכזב. אבל אלו שרוצים לצלול אל העולם והדמויות יגלו עוד תוספת מוצלחת לתור הזהב הנוכחי של הז’אנר.