הקסם של שנות ה-90 היה טמון במכונות הארקייד, שהוציאו אנשים רבים מבתיהם אל הקניונים השונים כדי להכניס אסימונים ולשחק. במקביל, לאור הצלחתם של משחקים אלה, בוצעו ניסיונות להחיות את עלילותיהם בקולנוע. “סטריט פייטר” ו”האחים סופרמריו” היו הראשונים שזכו לעיבוד קולנועי, אך כשלו. אבל אז הגיע תורו של משחק הארקייד הנודע “מורטל קומבט”.

הסרט שכתב קווין דרוני יצא בשנת 1995 תחת בימויו של פול אנדרסון ועלילתו מתמקדת במשחק הווידאו הראשון, עם נגיעות קלות מהמשחק השני. שניהם, אגב, יצאו כשלוש שנים קודם לכן. עיקר הצילומים נערכו בארה”ב ובתאילנד, ולמרות הביקורות החצויות הסרט זכה לרווח כלכלי – תקציב דל של 20 מיליון דולר הפך להכנסות של 122 מיליון. לאור ההצלחה יצאו תכנים נוספים: סרט המשך, סדרת אנימציה וסדרת לייב אקשן. אבל אף אחד מפרויקטי ההמשך לא הצליח לשחזר את הצלחת הסרט המקורי.

עלילת הסרט עוקבת אחרי סוניה בלייד, ליו קנג וג’וני קייג’, שנבחרו בקפידה על ידי אל הרעם ריידן כדי להשתתף בטורניר “מורטל קומבט”. מטרת הטורניר היא למנוע את ניסיון הכיבוש של כדור הארץ בידי ממלכה זרה הנקראת Outworld. דמויות אייקוניות נוספות מהמשחק מצטרפות אף הן לעלילה, בהן הנבל הנודע שאנג סונג, שמגייס לוחמים כמו קיינו וסאב זירו כדי להביס את לוחמי כדור הארץ.

במבט לאחור לא קשה להבין את ההצלחה. כך למשל “טכנו סינדרום”, שיר הנושא של הסרט של להקת אימורטלס, לא יוצא לנו מהראש גם שנים לאחר מכן. השיר מנוגן בכל הזדמנות אפשרית מחוץ לגבולות הסרט, וכל אחד יכול לדעת במה מדובר. יתרה מזאת, הפסקול זכה למעמד פלטינה בארה”ב והגיע למקום גבוה במצעדי הבילבורד – הישג מרשים לסרט המבוסס על משחק וידיאו בשנים אלה. הכוריאוגרפיה של הקרבות הרשימו את המבקרים והצופים כאחד, שכן הסרט גם טרח לחשוף בדיוק מושלם את המהלכים המסובכים מעלילת המשחק: בעיטת האופניים המפורסמת של ליו קאנג, השפגט עם האגרוף לביצים של ג’וני קייג’ וחניקת הרגליים של סוניה בלייד. מהלכים נוספים שדרשו CGI שולבו בסרט, בעיקר במהלכים של דמויות הנינג’ות השונות.

ברמת הסטינג והמיקומים השונים נעשה שימוש בכמה מקומות אייקונים מהמשחק בצורה אמינה ומרשימה: מנזרי השאולין מרגיעים, זירות הקרבות עם “חניתות המוות” נותנים אווירה מלחיצה, והעיצוב של Outworld מספק תחושה אפלה.

רוב השחקנים שנבחרו לשחק את הדמויות עשו עבודה אמינה ומצוינת, אבל מעל כולם בלט השחקן קרי-היוריוקי טגאווה, ששיחק את שאנג סונג בצורה מושלמת עד כדי כך שחזר כמה וכמה פעמים לדבב את דמותו האייקונית במרוצת השנים.

מנגד, יש בסרט אלמנטים רבים שחד־משמעית לא שרדו את מבחן הזמן. ה־CGI מחריד והשילוב של חליפה פרקטית ואנימציה עבור גורו לא עובד טוב בכלל. במקום לקבל מפלצת גבוהה ושעירה בעלת ארבע ידיים קיבלנו גרסת חימר של גבר שרירי בגובה ממוצע בהשוואה לשאר המתמודדים – אכזבה טוטאלית לדמותה של גורו, אך גם מובנת לנוכח הטכנולוגיות של אותה תקופה.

בעלילה עצמה הורגש שניסו לדחוס את שני המשחקים הראשונים לאותו סרט, במקום לפצל אותם ולתת יותר זמן מסך ובמה לכל אחת מהדמויות. חלקן לא היו נאמנות מספיק למקור גם ברמת התלבושות (קיטאנה) וגם ברמת המהות (רפטייל הוא לא באמת לטאת CGI מחרידה). התלונה האחרונה היא החוסר באלימות מוקצנת, המאפיינת את סדרת משחקי הווידאו. מכיוון שהסרט זכה לדירוג PG-13, רמת האלימות הייתה צריכה להצטמצם דרסטית, ורק בשנת 2021, כחלק מהריבוט, הועלה הסרט לדירוג R, ההולם יותר, ובכך ביצע תיקון נדרש.

בתור נער שצפה בעבר ובתור מבוגר בהווה, הסרט נחשב עבורי קאלט טראשי שלא מזיק לצפות בו אחת לכמה זמן. העובדה שבמשך שנים רבות לא קיבלנו חידוש או המשך קולנועי הולם לסרט רק מוכיחה עד כמה הוא אייקוני ורלוונטי גם 30 שנה לאחר צאתו. בסופו של דבר “מורטל קומבט” הוא תוצר של הניינטיז, לטובה ולרעה, וכל ניסיון לנסות לצאת מהמסגרת התודעתית הזו מורגשת במשחקים ובקולנוע כאחד.

האם בשורה התחתונה “מורטל קומבט” שרד את מבחן הזמן? לדעתי כן. לכל אחד מאיתנו יש סרט ילדות שחרוט לו היטב בזיכרון וזה הסרט שחרוט אצלי. על אף ה־CGI המחריד וכמה אי־‏דיוקים בדמויות, הוא השאיר חותם חזק וימשיך לשמור על מעמדו כסרט משחקי וידאו נוסטלגי ואייקוני.