התמונה נוצרה בתכנת בינה מלאכותית
המדיום שבאמצעותו יוצר בוחר להעביר את הסיפור שלו משפיע מאוד על הדרך שבה הקהל חווה אותו. לדוגמא, ספר מאפשר התעמקות במחשבות ורגשות הדמויות, וכתוצאה מכך נוצרות אצל הקורא מערכות יחסים מורכבות יותר. מצד שני, הוא גם יכול להקשות ולתסכל כאשר הוא עמוס בתיאורים שהוא לא מכיר או ראה מעולם. סרט, לעומת זאת, יכול להסתמך על קצב עלילתי ועיצוב חזותי כדי להעביר את הנרטיב, ולא חייב לשים דגש מיוחד על הדמויות כדי להיחשב סרט טוב.
״כסף בעצמות״ הוא דוגמא לכך שבשביל לספר סיפורים השמים דגש על בניית עולם ותיאורים – קולנוע בהחלט יכול להיות מדיום מתאים יותר. הספר הוא חלק מדואט שחלקו השני טרם תורגם לעברית. לכן, הביקורת עוסקת בספר הראשון בלבד.
נאש אימץ את טמסין וקייבל היתומים כשהיו קטנים, ומאז לקח אותם איתו ולימד אותם להיות מרוקנים, כלומר לשדוד קברים מלאים בקללות של מכשפות ולמכור את האוצרות הקסומים שנמצאים שם. לפעמים מכשפות גם שוכרות אותם כדי למצוא פריטים ספציפיים. לעומת קייבל, טמסין אינה בעלת יכולות קסם ולא יכולה לראות או להרגיש את נוכחות הקללות של המכשפות. כשהייתה בת 10, נאש נעלם בחיפוש אחר אוצר שקשור למלך ארתור והותיר אותם לבדם. השניים המשיכו בדבר היחיד שהם ידעו לעשות – למצוא אוצרות עבור מכשפות כדי לשרוד. תוך כדי חיפושים ומסעות טמסין מנסה למצוא רמזים למה שקרה לנאש ותרופה לקללה של אחיה, שהופך לכלב גדול ופראי כשהוא מאבד שליטה.
באחת המשימות עבור מכשפה חזקה במיוחד טמסין נדרשת לצוד אוצר אבוד בתמורה לסכום כסף גדול מאוד. מהר מאוד היא מגלה שכל גילדת המרוקנים ואחוות המכשפות רודפים אחרי אותו אוצר – טבעת שיכולה להסיר כל קללה. לחבורתה מצטרפים אח שלה קייבל, אמריס, הבן השחצן למשפחת מרוקנים חזקה ומפורסמת, ונווה, מכשפה צעירה וחסרת הכשרה אך מלאת אנרגיה. בדרך למציאת הטבעת הם נכנסים לעולם המיתולוגיה של המלך ארתור ונתקלים בכל מיני מפלצות ויצורים.
בכל פעם שקייבל מתחיל לאבד שליטה בגלל הקללה שלו, טמסין מרגיעה אותו באמצעות סיפור אגדה על המלך ארתור. הקטע הזה מסמל את כל הספר בו הדמויות והעלילה הן רק התפאורה לבניית העולם, ולא להפך. הספר מעביר תחושה שהסופרת ממש רצתה לספר את הגרסה שלה לסיפורי המיתולוגיה, והתפקיד של הדמויות הוא רק להיות העיניים שדרכן הקורא רואה את העולם.
זה בא לידי ביטוי בכך שהרבה פעמים הדמויות עושות משהו בלי מוטיבציה פנימית, אלא רק מהסיבה שזה מקדם את העלילה. יש הרבה יותר תיאורים של העולם, המפלצות והסיפורים מאשר התמקדות באופי ובמטרות של הדמויות. יש גם מקרים שבהם העלילה מתחילה להתפזר – קצוות עלילה שנשארים פתוחים וכל מיני אירועים שנראה שאין להם מטרה, עד שמתברר שהמטרה היא היכרות עם עוד סוג חדש של מפלצת.
זה מורגש גם במערכות היחסים בין הדמויות – רגע אחד יש התחלה של ריב ונראית באופק דרמה, אבל אז העלילה מתמקדת באיזו פיסת מיתולוגיה חדשה שנחשפה, וכל הדמויות מסתדרות זו עם זו. זה קורה שוב ושוב. דוגמא אחת לכך, כשטמסין מחליטה לחפש את הטבעת פורץ ריב משמעותי בינה ובין קייבל, והיא יוצאת לבדה. לאחר מכן, במקרה מוצאת אותו שוב ופתאום הריב נעלם, למרות שהם לא פתרו אותו כמו שצריך.
ומה עם דמויות המשנה? המוטיבציה שלהן לא ברורה מאוד. נווה היא הדמות הכי כיפית בספר, אבל לא מוסבר מאיפה היא צצה (מעבר לאזכור שטחי שמוציא אותה סטוקרית) ולמה היא מצטרפת לחבורה (יותר נכון, איך מציאת הטבעת אמורה לעזור לה להגשים את המטרה שלה לקבל הכשרה בקסם, למרות שסירבו לאפשר לה הכשרה כזו בגלל מוצאה). אותו דבר נכון גם עבור אמריס וקייבל – הספר נותן להם מטרות משל עצמם, אבל לא ברור כיצד הפעולות שלהם בספר מקדמות אותן.
כאשר בניית הדמויות, מערכות היחסים והעלילה לוקים בחסר, מה בעצם יש לספר להציע לקורא? בניית עולם, והרבה. תיאורים של המפלצות והיצורים המיתיים, התעסקות רבה בסיפורי מקור מיתולוגיים, קללות עתיקות וטינה שנשמרת אלפי שנים. בנוסף, יש גם אקשן וקרבות, וחלקים שמצליחים להיות מותחים ומתאימים להיות סרט אימה מצוין.
למה סרטי אימה? הם מאפשרים להתרכז יותר ביצורים, במפלצות, באקשן ובמתח ולהניח בצד דברים כמו דמויות ועלילה. הרי אף אחד לא הולך לצפות בסרטי אימה בשביל לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הדמויות או למתוח ביקורת על חורים בעלילה. ניתן להגיד ש- “כסף בעצמות” מכיל פוטנציאל גדול להפוך לחוויה קולנועית מוצלחת אבל בתור ספר? הוא סביר ולא יותר מכך.
לרכישת ״כסף בעצמות״ באתר עברית לחצו כאן
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: ענבר קטן
התמונה נוצרה בתכנת בינה מלאכותית
המדיום שבאמצעותו יוצר בוחר להעביר את הסיפור שלו משפיע מאוד על הדרך שבה הקהל חווה אותו. לדוגמא, ספר מאפשר התעמקות במחשבות ורגשות הדמויות, וכתוצאה מכך נוצרות אצל הקורא מערכות יחסים מורכבות יותר. מצד שני, הוא גם יכול להקשות ולתסכל כאשר הוא עמוס בתיאורים שהוא לא מכיר או ראה מעולם. סרט, לעומת זאת, יכול להסתמך על קצב עלילתי ועיצוב חזותי כדי להעביר את הנרטיב, ולא חייב לשים דגש מיוחד על הדמויות כדי להיחשב סרט טוב.
״כסף בעצמות״ הוא דוגמא לכך שבשביל לספר סיפורים השמים דגש על בניית עולם ותיאורים – קולנוע בהחלט יכול להיות מדיום מתאים יותר. הספר הוא חלק מדואט שחלקו השני טרם תורגם לעברית. לכן, הביקורת עוסקת בספר הראשון בלבד.
נאש אימץ את טמסין וקייבל היתומים כשהיו קטנים, ומאז לקח אותם איתו ולימד אותם להיות מרוקנים, כלומר לשדוד קברים מלאים בקללות של מכשפות ולמכור את האוצרות הקסומים שנמצאים שם. לפעמים מכשפות גם שוכרות אותם כדי למצוא פריטים ספציפיים. לעומת קייבל, טמסין אינה בעלת יכולות קסם ולא יכולה לראות או להרגיש את נוכחות הקללות של המכשפות. כשהייתה בת 10, נאש נעלם בחיפוש אחר אוצר שקשור למלך ארתור והותיר אותם לבדם. השניים המשיכו בדבר היחיד שהם ידעו לעשות – למצוא אוצרות עבור מכשפות כדי לשרוד. תוך כדי חיפושים ומסעות טמסין מנסה למצוא רמזים למה שקרה לנאש ותרופה לקללה של אחיה, שהופך לכלב גדול ופראי כשהוא מאבד שליטה.
באחת המשימות עבור מכשפה חזקה במיוחד טמסין נדרשת לצוד אוצר אבוד בתמורה לסכום כסף גדול מאוד. מהר מאוד היא מגלה שכל גילדת המרוקנים ואחוות המכשפות רודפים אחרי אותו אוצר – טבעת שיכולה להסיר כל קללה. לחבורתה מצטרפים אח שלה קייבל, אמריס, הבן השחצן למשפחת מרוקנים חזקה ומפורסמת, ונווה, מכשפה צעירה וחסרת הכשרה אך מלאת אנרגיה. בדרך למציאת הטבעת הם נכנסים לעולם המיתולוגיה של המלך ארתור ונתקלים בכל מיני מפלצות ויצורים.
בכל פעם שקייבל מתחיל לאבד שליטה בגלל הקללה שלו, טמסין מרגיעה אותו באמצעות סיפור אגדה על המלך ארתור. הקטע הזה מסמל את כל הספר בו הדמויות והעלילה הן רק התפאורה לבניית העולם, ולא להפך. הספר מעביר תחושה שהסופרת ממש רצתה לספר את הגרסה שלה לסיפורי המיתולוגיה, והתפקיד של הדמויות הוא רק להיות העיניים שדרכן הקורא רואה את העולם.
זה בא לידי ביטוי בכך שהרבה פעמים הדמויות עושות משהו בלי מוטיבציה פנימית, אלא רק מהסיבה שזה מקדם את העלילה. יש הרבה יותר תיאורים של העולם, המפלצות והסיפורים מאשר התמקדות באופי ובמטרות של הדמויות. יש גם מקרים שבהם העלילה מתחילה להתפזר – קצוות עלילה שנשארים פתוחים וכל מיני אירועים שנראה שאין להם מטרה, עד שמתברר שהמטרה היא היכרות עם עוד סוג חדש של מפלצת.
זה מורגש גם במערכות היחסים בין הדמויות – רגע אחד יש התחלה של ריב ונראית באופק דרמה, אבל אז העלילה מתמקדת באיזו פיסת מיתולוגיה חדשה שנחשפה, וכל הדמויות מסתדרות זו עם זו. זה קורה שוב ושוב. דוגמא אחת לכך, כשטמסין מחליטה לחפש את הטבעת פורץ ריב משמעותי בינה ובין קייבל, והיא יוצאת לבדה. לאחר מכן, במקרה מוצאת אותו שוב ופתאום הריב נעלם, למרות שהם לא פתרו אותו כמו שצריך.
ומה עם דמויות המשנה? המוטיבציה שלהן לא ברורה מאוד. נווה היא הדמות הכי כיפית בספר, אבל לא מוסבר מאיפה היא צצה (מעבר לאזכור שטחי שמוציא אותה סטוקרית) ולמה היא מצטרפת לחבורה (יותר נכון, איך מציאת הטבעת אמורה לעזור לה להגשים את המטרה שלה לקבל הכשרה בקסם, למרות שסירבו לאפשר לה הכשרה כזו בגלל מוצאה). אותו דבר נכון גם עבור אמריס וקייבל – הספר נותן להם מטרות משל עצמם, אבל לא ברור כיצד הפעולות שלהם בספר מקדמות אותן.
כאשר בניית הדמויות, מערכות היחסים והעלילה לוקים בחסר, מה בעצם יש לספר להציע לקורא? בניית עולם, והרבה. תיאורים של המפלצות והיצורים המיתיים, התעסקות רבה בסיפורי מקור מיתולוגיים, קללות עתיקות וטינה שנשמרת אלפי שנים. בנוסף, יש גם אקשן וקרבות, וחלקים שמצליחים להיות מותחים ומתאימים להיות סרט אימה מצוין.
למה סרטי אימה? הם מאפשרים להתרכז יותר ביצורים, במפלצות, באקשן ובמתח ולהניח בצד דברים כמו דמויות ועלילה. הרי אף אחד לא הולך לצפות בסרטי אימה בשביל לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הדמויות או למתוח ביקורת על חורים בעלילה. ניתן להגיד ש- “כסף בעצמות” מכיל פוטנציאל גדול להפוך לחוויה קולנועית מוצלחת אבל בתור ספר? הוא סביר ולא יותר מכך.
לרכישת ״כסף בעצמות״ באתר עברית לחצו כאן
יכול להיות אחלה סרט אימה
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: ענבר קטן
