סאגת סרטי “לזמן את הרוע” החלה את דרכה ב־2013, ובהמשך התפתחה ליקום סרטים רחב שכולל את סרטי “הנזירה” ו”אנאבל”. הם מבוססים על סיפורם יוצא הדופן של אד ולוריין וורן, חוקרי העל טבעי האמריקאים שהפכו לחלוצים בתחום. רוב הסרטים בסדרה בוימו ע”י ג’יימס ואן, דמות מוכרת בתחום, שביים בשנים האחרונות גם סרטים בסדרות כמו “המסור” ו”הרוע שבפנים”. לוואן יש יכולת מדהימה לביים סרטי אימה בצורה מדוקדקת ומקצועית. אומנם הסרטים שלו בדרך כלל לא מקוריים במיוחד, אבל הם אהובים מאוד בקרב חובבי האימה בזכות האווירה הכללית שלהם והדמויות האייקוניות שההפקה מצליחה לספק לצופים בכל סרט מחדש.

העלילה של “לזמן את הרוע 4”, כמו בכל הסרטים הקודמים, עוקבת אחרי אד (פטריק וילסון) ולוריין (ורה פרמיגה) וורן, שהקדישו את חייהם לגירוש שדים ופתרון תעלומות על טבעיות בבתי משפחות ברחבי ארה”ב. הפעם הסרט עוסק במשפחת סמורל, שנרדפת ע”י דמות שטנית שנכנסה לביתם דרך מראה שקיבלה במתנה אחת מבנות המשפחה לכבוד טקס הקונפירמציה שלה בכנסיה. בניגוד לכל המקרים הקודמים, הזוג וורן מגלה שכעת הוא מתמודד מול השטן באופן הכי אישי שיש: השד שרודף את המשפחה הוא אותו שד שכמעט הרג את בתם ג’ודי בלידתה. ג’ודי, שירשה מאימה את היכולת לחוש בעולם העל טבעי, מצטרפת להוריה במסע גירוש השדים האחרון, הגדול והמסוכן ביותר עד כה.

לפני ציון של כל הבעיות, צריך לומר שיש בסרט הזה המון דברים טובים שהופכים אותו למהנה במידה מסוימת. פטריק וילסון וורה פרמיגה עושים עבודה נהדרת, כרגיל, ותמיד כיף לראות אותם על המסך. הדינמיקה ביניהם נהדרת, ואף על פי שהמשחק שלהם חזרתי מאוד, הם מספקים בדיוק את מה שדורשים סרטים מהסוג הזה. גם האווירה שיוצרים העיצוב והצילום עושה את האפקט הנדרש: הסרט בהחלט קריפי, והתחושה השטנית מועברת נהדר דרך המסך.

אחד הדברים שהסרטים הללו מצטיינים בהם הוא השחזור המעולה של הבתים האמיתיים שעליהם מבוססים הסיפורים. גם בסרט הזה הבית, שמחזיר את הצופים לשנות ה־80 בארה”ב, מלא בצעצועים שאף אחד לא היה מסכים לגעת בהם מחשש לרדיפת רוחות, מרתף ועליית גג שהיו גורמים לכל אדם סביר לא לקנות את הבית מלכתחילה, וכמובן המראה שנמצאת במרכז הסרט ופשוט צועקת “לא לגעת”.

עוד טריק נחמד שכלול גם בסרט הזה הוא השילוב בין הצילום הקולנועי הרגיל לקטעים “תיעודיים” מתוך מצלמת וידאו ביתית ששזורים יחד לאורך כל הסרט. מכיוון שהסרטים מבוססים על מקרים אמיתיים שנחקרו ע”י הזוג וורן, שיטת הצילום הזו מוסיפה עוד רובד של אימה, כי אין דבר מפחיד יותר מאשר לגלות שהסרט שצופים בו בקולנוע קשור באיזושהי צורה במציאות. בסוף הסרט, אגב, משולבים גם קטעי תיעוד מקוריים מהארכיון של הזוג וורן. לאמיצים בלבד.

הבעיה הכללית של הסרט היא שהוא פשוט לא מעניין ומפחיד מספיק. זה אפילו נעשה מתסכל בשלב מסוים, כי כל התשתית האווירתית שנבנית לאורך הסרט לא מתממשת כמעט בכלל. אין מספיק קטעים מבהילים, ולא רואים כמעט את הדמויות המפחידות. הסרטים הכי טובים בז’אנר האימה עובדים על מנגנון ה”מה שלא רואים מפחיד יותר”, אבל הוא עובד רק אם משתמשים בו בצורה חכמה: דמות שאפשר לראות פתאום בחושך או ברקע, וכן שינויים קטנים בסט או בדמויות. במקרה הזה פשוט לא רואים את הדמויות הללו בכלל.

קטעי השיא של האימה שמופיעים בסרט, בייחוד לקראת הסוף, הורסים את הקליימקס מכיוון שהם מוגזמים עד כדי חוסר אמינות. ברור שאף אחד מהדברים שקורים בסרטי אימה לא יכולים להיות אמינים לגמרי, אבל בסצנת הסיום יש שימוש מופרז מדי בתותחים הכבדים מתחום הקלישאות, והיא נראית די מגוחכת – ולא מפחידה. גם התסריט, שהוא כולו שיר הלל לקלישאת המשפחה האמריקאית, כתוב בצורה צפויה מאוד, ולמען האמת – די קרינג’ית.

חלק מהחן של סדרת הסרטים הזו הוא התמהיל של גורמי האימה והתקווה שהזוג וורן מביא למשפחות, אבל הפעם יש משהו אופטימי מדי בסרט הזה שמשתלט על אפקט האימה וגורע ממנו. אי אפשר גם לפחד וגם לדעת שכוח האהבה יציל את כולם ויפתור את כל הבעיות. בקטעים מסוימים הכתיבה ילדותית כל כך ולא אמינה שקשה לצפות בהם. בכלל, בתסריט יש המון קטעים מתים שבהם העלילה לא מתקדמת לשום מקום וגם לא כוללת שום אלמנט מפחיד, ובגללם הסרט ארוך ונסחב יתר על המידה.

גם בתוך עלילה גנרית לחלוטין, שלא משתנה כמעט בכלל מסרט לסרט, ג’יימס ואן הצליח לייצר סרטים כיפיים שגורמים לקהל לצעוק במידה הנכונה. הבעיה ב”לזמן את הרוע 4: הפרק האחרון” היא שהוא גנרי ומוכר מדי. כשמגיעים לנקודת הסיום של סדרה ארוכה כל כך, יש ציפייה שהסוף יהיה מספק וישאיר טעם של עוד עבור הצופים האדוקים שעקבו שנים רבות כל כך אחריה. בסרט הזה מתגלה החולשה של ג’יימס ואן – הוא יודע לביים נהדר במסגרת התבנית המוכרת שהוא יצר, אבל הולך לאיבוד לגמרי כשהוא חורג ממנה.

“לזמן את הרוע 4” הוא סרט חביב בעל כוונות טובות. ניכר שמטרתו הייתה לרצות את המעריצים, אבל קשה לעשות את זה כשמנסים לשמור על נוסחת ההצלחה בלי לשנות אותה. סרטי סיום טובים דורשים מקוריות ותעוזה – שני דברים שחסרים כאן. הוא בכל זאת שווה צפייה, בייחוד עבור הצופים שמושקעים רגשית בסאגה, אבל הוא פשוט לא מצליח לסגור את המעגל בצורה מושלמת.