תודה רבה לסוני אנטרטיימנט על עותק הביקורת!

ביולי 2020, לקראת סוף חיי קונסולת הפלייסטיישן 4, חברת סאקר פאנץ’, המוכרת בעיקר בזכות משחקי Infamous ו־Sly Cooper, החליטה לחשב מסלול מחדש ולתקוף חזית חדשה לחלוטין. לא הרבה ידעו למה לצפות מהמשחק Ghost of Tsushima (בביקורת הזו נקצר ונקרא לו GOT), אך לכולם נפלה הלסת כששיחקו בו לבסוף. הוא הביא למסך שלנו, במרחק נגיעה, את יפן (או לפחות חלק ממנה) במלוא תפארתה. הנופים המעלפים, הארכיטקטורה – הכול עוצב בקפידה עוצרת נשימה. רבים חיכו למשחק ההמשך, ועכשיו, אחרי המתנה של כחמש שנים, הוא סוף־סוף מגיע, ואנחנו צוללים חזרה ליפן ב־Ghost of Yotei (מעתה GOY).

אונריו

במשחק GOT, המתרחש בזמן הכיבוש המונגולי של יפן בשנת 1274, שיחקנו את ג’ין סאקאי, גיבור שנקרע בין הזהות שלו כסמוראי החי לפי קוד כבוד וטקסיות לבין הצורך להפוך לרוח, להתנקש, לחמוק ולהתחבא בצללים כדי לשחרר את יפן. ג’ין היה גיבור נהדר, בעל מוטיבציה ברורה וחזקה על רקע אירוע היסטורי חשוב לעם היפני.

במשחק GOY, המתרחש בשנת 1603, אנחנו משחקים את אטסו, שבילדותה משפחתה נרצחה בידי שישיית היוטאיי והיא עצמה ננטשה למות. 18 שנה אחר כך היא חוזרת לנקום תחת השם אונריו – רוח נקמנית מהמיתולוגיה היפנית, שנשמתה של מי שמת בעוול או בייסורים ואינה מוצאת מנוחה עד שתשיב נקמה על הפגיעה בה.

אין יותר קונטקסט היסטורי, והסיפור אישי הרבה יותר, אך גם כזה שסופר הרבה פעמים לפני כן וכזה שמתקשה לחדש.

עלילה וקוץ בה

קשה מאוד שלא להשוות את המשחק הזה לקודמו, שכן הוא למעשה העתק־הדבק, למעט העלילה. כדי ש־GOY יהיה חזק יותר מ־GOT, בהינתן שכמעט כל מכניקה הועתקה מ־GOT (עוד על זה בהמשך), הוא צריך עלילה סוחפת ומותחת כדי לשאוב את השחקן פנימה. ב־GOT ההתחלה הייתה מדהימה – אנחנו נזרקים לאמצע קרב מול כוחות המונגולים, וכבר שם מוצג לנו הנבל – גנרל שבהופעתו הראשונה מעלה באש שליח שנשלח למשא ומתן. ב־GOY, אחרי סצנה שמציגה לנו את רצח משפחתה של אטסו, הדבר הראשון שעושים זה להגיע לכפר קטן ושקט ולהרוג בו כמה אויבים בודדים, אירוע בקנה מידה קטן יותר משמעותית ואמוציונלי פחות, בהתחשב בעובדה שאת רגעי הזוועה בעברה של אטסו אנחנו רק רואים ולא משחקים.

המשך העלילה הוא סיפור נקמה פשוט, וההקבלה הכי טובה לצמד משחקים אלה הואThe Last of Us – סיפור אפי בקנה מידה גדול שבו לגיבורים יש הרבה מה להפסיד ובהמשך מסע נקמה של אדם בודד בעקבות משהו אישי שקרה לו. פה סאקר פאנץ’ אומנם לא פספסה, אך הייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר.

העתק־הדבק

כמו שצוין כבר, אם שיחקתם ב־GOT, במשחק GOY תרגישו מאוד בבית, אולי אפילו יותר מדי. פרט למערכת קרב מעט שונה, שכעת לא כוללת יותר עמידות (אחת נגד כל סוג של אויב), וניתן להשתמש בכמה נשקים (אחד לכל סוג של אויב). מעבר לכך חזרו בערך כל הפעילויות בעולם הפתוח, בהן חיתוך קני במבוק, רחצה במעיינות חמים, מעקב אחרי ציפור (במשחק הקודם היה שועל) כדי למצוא ציוד ואיסוף חרבות מקברי סמוראים. נוסף על כך, מכניקות המשחק זהות – טיפוס, התגנבות, התנקשות וקרבות. זו אומנם נקודת חולשה בהשוואה לקודמו, אך אל תבינו לא נכון – במשחק הזה קיים כל מה שעושה את GOT מעולה, פרט לעלילה, ולכן הוא זוכה לנקודות זכות רבות.

הדברים הנחמדים ב־GOY הם, בין השאר, סנכרון שפתיים ביפנית כבר בהשקת המשחק (ב־GOT לא היה סנכרון כזה) ועוד כמה סוגי פילטרים למשחק, כמו סגנון קוראסוואה (Kurasawa) המונוכרומטי.

כוח הקונסולה

אומנם אני משחק ב־PS5 רגיל ולא PRO, אך ההשקעה והירידה לפרטים של סאקר פאנץ’ באות לידי ביטוי באחד המשחקים היפים ביותר כיום, אפילו יותר מקודמו, שהיה מרהיב, ומובן שהעובדה שניתן לשחק ב־GOY ב־60 פריימים, לעומת GOT (בגרסת המקור), היא פלוס ענק. לצערי, הסצנות מרונדרות רק ב־30 פריימים לשנייה, בחירה מוזרה אך לא כזו שמשפיעה יותר מדי. אף על פי כן, סאקר פאנץ’ פיצתה על כך בזמן טעינה שכמעט ולא קיים, ופרט כנראה למשחק ספיידרמן 2 של אינסומניאק, לא זכור לי משחק שאפשר לעשות בו Fast Travel מהיר כל כך, וכאן מגיע שאפו ענק לניצול המשאבים של הקונסולה.

GOT השאיר אחריו נעליים עצומות למלא, והחדש, Ghost of Yotei, עושה עבודה לא רעה בכלל, אך לא מצליח להגיע לגבהים של קודמו. המשחק כיפי, מהמם ומלא השקעה ומחשבה, אך ב־GOT סאקר פאנץ’ הציבה רף גבוה מאוד, ו־GOY לא לגמרי מצליח לצאת מהצל שלו. בסופו של דבר הוא מספק לנו חוויה חדשה מהממת ביפן, וזו אחת הסיבות שאנחנו פה.