הקרנות פעילות, מחוות בקולנוע, סדרות טלוויזיה וקליפים – גם בחגיגות היובל שלו ״מופע הקולנוע של רוקי״ לא מאבד גרם מהניצוץ שלו. האם זה בזכות השירים הקליטים, הראייה החתרנית על אהבה ומיניות או דווקא אותו סיפור ישן נושן על זוג תמים שטועם מעץ הדעת? מהו הסוד שהופך את היצירה הזו לעל זמנית?

הסרט עוקב אחר ג’נט (סוזן סרנדון) ובראד (בארי בוסטוויק), זוג תמים שנקלע בלילה סוער לאחוזתו המוזרה של המדען המטורף ד”ר פרנק נ’ פורטר (טים קארי). שם הם נחשפים לעולם ביזארי מלא דמויות צבעוניות: ריף ראף (ריצ’רד אובריאן), משרת הבית המסתורי; מג׳נטה (פטרישה קווין), קולומביה (נל קמפבל) ויצור חדש בשם רוקי (פיטר הינוד), שנועד להיות בן הזוג האידיאלי עבור המדען. בהדרגה הזוג התמים נשאב למסיבת תאוות שמערערת את כל מה שידעו עד כה על אהבה, תשוקה וחופש.

גלגולו של ״מופע הקולנוע של רוקי״ החל בלונדון של תחילת שנות ה־70, כאשר ריצ’רד אובריאן – אז שחקן צעיר ואלמוני – ביקש ליצור מופע מוזיקלי קצר, והמחזמר שכתב עלה לראשונה בשנת 1973 בתיאטרון קטן בלונדון. הצלחתו המפתיעה הובילה לביקוש עצום, שקידם את ההפקה אל במות גדולות יותר ומעבר לים – ושם עורר את התעניינות אולפני פוקס, שיצרו עיבוד קולנועי בשנת 1975.

אחת ההשפעות הברורות ביותר על הסרט הוא סרט האימה הקלאסי ״פרנקנשטיין״ משנת 1931. בסרט זה ד”ר פרנקנשטיין מביא לעולם יצור תפור ומאיים שמייצג את חרדות התקופה מפני כוחה המשתלט של הטכנולוגיה והמדע. ריצ’רד אובריאן לקח את המיתוס המוכר ועיוות אותו: ד”ר פרנק נ’ פורטר לא יוצר מפלצת מכוערת, אלא דווקא גבר בלונדיני מושלם, שרירי ויפה תואר. הבחירה הזו הפכה את הנרטיב מסיפור אימתי על כוחות שמעבר לאדם לסאטירה מינית מבריקה, ששמה במרכז את התשוקה והפנטזיה במקום הפחד.

הסרט היה כישלון קופתי. האולפנים לא הצליחו למקם את הסרט בתוך תבנית מוכרת – הוא היה בעת ובעונה אחת קומדיה, מחזמר ופרודיה על סרטי אימה. בבתי הקולנוע הסרט ירד במהירות, והביקורות לא עשו לו חיים קלים: רבות מהן תיארו אותו כמבולגן, פרוע ולעיתים אף וולגרי.

גורלו של ״מופע הקולנוע של רוקי״ השתנה הודות לאסטרטגיית ההקרנות הליליות. בשנת 1976 החל סינמה וילג’ בניו יורק להקרין את הסרט בחצות, ומאותו רגע נולד טקס תרבותי חדש. סביב ההקרנות נוצרה במהרה קהילה של מעריצים שחזרו שוב ושוב לאולם –מחופשים לדמויות, צועקים שורות מהקהל, שרים, רוקדים ומשלבים אביזרים. החוויה הקולנועית הפכה לאירוע חי ושיתופי, חתרני ופתוח, בדיוק ברגע שבו התרבות הקווירית החלה לתפוס לעצמה קול ובמה.

אין ספק שתזמון יציאת הסרט, בתקופה שבה התרבות הקווירית החלה למצוא את דרכה, תרם להפיכתו לסרט קאלט. אך מעבר לכך, הסרט עצמו החזיק בכל המרכיבים לחוויית צפייה גדולה מהחיים: שירים מצחיקים שחותרים תחת הדת הנוצרית וערכי המסורת המיושנים (כמו ״Dammit Janet״, שלועג לזוג המרובע בתחילת דרכו), שפתיים אדומות ובשרניות הפותחות את הסרט ברגע בלתי נשכח, דמויות ייחודיות ולבוש ססגוני, ובעיקר תעוזה. התעוזה של ריצ’רד אובריאן להתנסות, לבחון גבולות ולשחק עם מה שאחרים לא העזו אפילו להתקרב אליו.

״מופע הקולנוע של רוקי״ מחזיק בחובו את הדבר החשוב ביותר שכל סרט זקוק לו – כיף. מעבר ליומרות של עשייה קולנועית, טכניקות צילום או עריכה, הוא מוכיח שכאשר מספרים סיפור מכל הלב ובחופשיות חסרת מעצורים, התוצאה מצליחה להדהד הלאה ולהישאר חיה ורלוונטית גם עשרות שנים לאחר מכן.

הדוגמה האחרונה להשפעתו של הסרט על התרבות הפופולרית מופיעה בקליפ החדש של הזמרת סברינה קרפנטר לשיר ״Tears״. קרפנטר מגלמת בו דמות שנקלעת בלילה לבית מסתורי המאוכלס בטיפוסים אקסצנטריים, ממש כמו בעלילה המקורית של ״מופע הקולנוע של רוקי״. לצידה מופיע השחקן קולמן דומינגו (״ארבע העונות״), הלבוש בסגנון המזכיר את פרנק נ’ פורטר – חמוש באיפור דרמטי ובתלבושות נוצצות – ובכך משלים את האווירה התיאטרלית, הפרועה והמשוחררת שזכורה היטב מהמקור.

חמישים שנה אחרי שיצא ״מופע הקולנוע של רוקי״ כבר מזמן איננו רק סרט – אלא תופעה תרבותית. הוא נולד מהשראה לקולנוע קלאסי, התרסק בקופות, קם לתחייה בהקרנות חצות והמשיך להדהד ביצירה פופולרית עד היום. השילובים האקלקטיים שלו הפכו אותו לסמל של חופש וזהות, כזה שמזמין את הצופים להשתחרר לרגע מהחוקים ולחגוג את השונה. גם כיום ברור שהניצוץ שלו לא דעך, אלא רק מתחדש עם כל דור שמגלה אותו מחדש.