הטעות הכי גדולה בביקורות קולנוע היא להפסיק לחשוב כמו צופים קז’ואלים, כאלה שפשוט מחפשים סיפור מעניין עטוף בבילוי טוב – זה גורם למבקרים לשפוט סרטים מסוימים בסטנדרטים לא נכונים. “בדם קר” הוא בדיוק אחד מהם. בעלילת הסרט, אמה תומפסון מגלמת את בארב, אישה מבוגרת שמחליטה לטייל לבדה באזורים המבודדים של מינסוטה המושלגת, שם היא מגלה נערה שמוחזקת כבת ערובה על ידי זוג מקומיים. בארב מחליטה לנסות להציל אותה, אף על פי שהיא רחוקה כמה שעות נסיעה מהעיר הקרובה ואין לה שום יכולת להזעיק עזרה.

כמותחן אקשן, “בדם קר” נשאר לכל אורכו על הגבול הדק בין “מותח מספיק” לבין “לא מותח בכלל”. יוצריו בחרו קונספט פשוט שאפשר לספר בשעה וחצי – שילוב נדיר בקולנוע של ימינו. הפשטות הזאת נותנת פוטנציאל לעשות דברים מיוחדים או מעניינים יותר עם הרעיון, אבל הסרט לא מספק את הסחורה. הוא מעניין מספיק כדי לעורר רצון לדעת איך הסיפור ממשיך, אבל לא מספיק ברמה של לשבת על קצה הכיסא ולהשתוקק לגלות איך הדברים יתגלגלו. ייאמר לזכותו שרוב הביטים העלילתיים לא היו צפויים, אבל ההפתעה אינה מספקת.

המשחק של תומפסון טוב ואותנטי, וזה מה שחשוב. זה לא התפקיד הכי מאתגר שלה, אבל זה גם לא צריך להיות. היא מעוררת אמפתיה וגורמת לצופים לדאוג לה לאורך כל חוויית הצפייה. מי שבלטה לעומתה היא ג’ודי גריר, אולי אחת השחקניות הכי אנדרייטד בהוליווד. נערת הפוסטר של תחום ה”שחקנים שמוכרים בפנים אבל לא בשם”, שתפקידה המפורסם ביותר היה בקומדיה “פתאום 30”, גילמה לאורך הקריירה שלה תפקידים צנועים ודומים יחסית שלא נתפרו למידות של מישהי שהייתה אמורה להיות כוכבת גדולה יותר. דווקא בסרט “בדם קר” מגלמת גריר את הנבלית שמחזיקה בנערה – תפקיד שאמור היה להבליט יותר את היכולות שלה, אך למרבה הצער היא מאכזבת. זו הייתה אמורה להיות הדמות המורכבת ביותר בסרט, אבל הכתיבה לא עושה איתה חסד ומספקת לצופים דמות צרה וחדגונית שכל דיאלוג שלה כולל קללה, כאילו כדי להציג אותה כאדג’ית. בודדים השחקנים שמצליחים ליצוק תלת־ממדיות לתסריט חד־ממדי כל כך, וגריר מספקת הופעה מונוטונית מאוד.

התסריט לא ברמה גבוהה, וכולל סאב טקסט שנאמר בקול רם ודמויות שמסבירות את העלילה והמכשולים לעצמן או לפרטנר. אחד הכללים הכי חשובים בתסריטאות הוא “שואו, דונט טל”, והסרט עושה בדיוק את ההפך. בחירה תסריטאית נוספת היא שילוב פלאשבקים מצעירותה של הגיבורה, כשנסעה למקום בפעם הראשונה, יחד עם בעלה לעתיד. על הנייר זו בחירה נהדרת, שכן היא הייתה יכולה להוסיף אנושיות לדמותה של תומפסון ולספק אלמנט שסרטי אקשן רבים שוכחים – ליצור דמויות מעוררות סימפתיה. אם זה היה מצליח, הסרט יכול היה גם לרגש בין כל היריות. אבל הפלאשבקים לא נוגעים ללב, ורובם גם לא עוזרים לצופים להכיר את הגיבורה יותר לעומק. הם ממוקמים באופן רנדומלי מאוד, ומצולמים וערוכים קצת כמו סרטי הולמרק. זה מאכזב ביותר, מפני שחלקם עוסקים בנושאים שממש לא מחליקים בקלות בגרון, בטח לא בסרט שאמור להיות רק מהנה. אומנם הנושאים הללו לא נחקרים לעומק, אבל גם אין בכך צורך. זו עוד דוגמה לרעיון מצוין שבוצע בצורה לא מספקת.

נקודת החוזק הכי גדולה היא דווקא הצילום. כריסטופר רוס, המוכר מעבודתו בדרמה “שוגון”, מוכיח שהוא לא יודע ליצור אפילו פריים אחד רע. להפך, חלק מהשוטים בסרט יפים ומושקעים מעבר למידת הצורך. הבחירה שלו לצלם בעדשות רחבות מאפשרת לתפוס את הנופים המושלגים במלואם ולגרום לסרט להיראות גדול ויקר הרבה יותר ממה שהוא.

קשה שלא להשוות את “בדם קר” ל”פארגו” של האחים כהן: שניהם מתרחשים במינסוטה, שניהם קרים וקודרים, שניהם כוללים דמויות אדג’יות שמתעסקות בפשע והאורך של שניהם זהה (הבדל של דקה!). סביר להניח שמשם הבמאי בריאן קירק וצמד התסריטאים שאבו השראה, אף על פי שהחליטו להחליף את אנסמבל הדמויות הכהניות בגיבורה יחידה ומרגשת. רק שבניגוד ל”פארגו”, ההומור של “בדם קר” לא עובד ולא משתלב טוב עם הז’אנר, והסרט בעיקר נראה כמו ניסיון לעשות משהו שלא צולח.