
הצמד וולאס וגרומיט על המסך הגדול
“וולאס וגרומיט והארנב הקטלני” הוא שיתוף הפעולה השני בין דרימוורקס (“שרק”, “קונג פו פנדה”) לבין אולפן האנימציה הבריטי ״ארדמן״, שפרץ לתודעה הבין־לאומית בטרילוגיית סרטי סטופ מושן קצרים בכיכובם של הצמד וולאס וגרומיט.
וולאס הוא אדם מבוגר וקירח שאוהב להמציא המצאות משונות, כמעט כמו שהוא אוהב לאכול גבינה. גרומיט, הכלב שלו, לא מדבר, אבל אינטליגנטי מספיק כדי לעזור לבעלים שלו כפי שאדם היה עוזר. לאור ההצלחה של הסרטים הקצרים, דרימוורקס, שכבר הפיקה סרט אחד עם ״ארדמן״ (“מרד התרנגולים”), ראתה הזדמנות להרוויח ערמה גדולה של כסף אם תפיק גם את הסרט הראשון באורך מלא של הדמויות הללו.
בסרט זה וולאס וגרומיט אינם רק ממציאים דברים, אלא משתמשים בהמצאות שלהם כדי לעזור לאנשי העיירה שבה הם גרים. תחרות “הירק הגדול ביותר” בפתח, וכל התושבים דואגים שמשהו יקרה לירקות הענקיים שהם מגדלים. הדאגות מתבררות כמוצדקות כאשר גל גדול של ארנבים באים ומנסים לאכול להם את היבול. תפקידם של וולאס וגרומיט הוא לטפל בבעיית הארנבים, באופן הומני. כדי שהארנבים לא יגרמו נזק, צמד הגיבורים בוחר לאחסן את אלה שתפסו במרתף ביתם, אך המקום אוזל.
איך ישחררו את הארנבים ובנוסף לכך, ידאגו שהירקות לא יפגעו? וולאס מנצל למטרה זו המצאה שיצר, כזו שיכולה לשאוב ממוחות של יצורים חיים מחשבות ותכונות אופי לא רצויות. הוא מנסה לשאוב מהארנבים את הרצון לאכול ירקות, אך ההמצאה בסופו של דבר יוצרת מפלצת, ארנב קטלני, שגורם יותר נזק מאותם ארנבים רגילים.
מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של דרימוורקס, הודות לעובדה שהוא שונה כל כך משאר הסרטים שלהם. הוא לא נעשה על ידי האנשים מאחורי הסרטים המוכרים יותר של האולפן ההוליוודי הגדול, אלא על ידי סטודיו בריטי קטן שלשם שינוי היה לו תקציב גדול. האישיות הבריטית הקטנה הזו היא זו שמייחדת את הסרט, ובזכותה מדובר בחוויית צפייה מהנה מאוד.
השילוב בין אנימציית סטופ מושן לאנימציה ממוחשבת הוא מדהים. הדמויות והלוקיישנים השונים נוצרו כמיניאטורות מפלסטלינה שאותן מזיזים ומצלמים אחרי כל שינוי קטן בפוזה. ההשקעה שדרושה לתהליך אנימציה כזה הוא בלתי נתפס, והעובדה ש- ״ארדמן״ הצליחו ליצור סרט באורך מלא בדרך כזו היא מרשימה, בלשון המעטה. מובן שיש אפקטים מסוימים שנעשו באנימציה ממוחשבת, אך הם שולבו עם שאר האנימציה, כך שאי אפשר להבדיל בין שני סוגי ההנפשה.
את וולאס מדבב פיטר סאליס ז”ל, שחקן אייקוני שדיבב את דמותו גם בסרטים הקצרים. את הגברת טוטינגטון, האישה שבה וולאס חושק, מדבבת הלנה בונהם קרטר, שחקנית בריטית מוכרת ואשתו לשעבר של הבמאי טים ברטון. ואת הנבל ויקטור קוורטרמיין, מדבב לא אחר מהשחקן רייף פיינס (“רשימת שינדלר”, “מלון גרנד בודפשט”).
שני השחקנים הידועים, פיינס ובונהם קרטר, לא משתמשים בקולם הרגיל, זאת בניגוד להרבה שחקנים מפורסמים המדבבים דמויות בסרטים מצוירים; הם הופכים את הדמויות הללו, דרך הקול הייחודי בו הם משתמשים ודרך האינטונציות שלהם, לשתי דמויות בולטות ומיוחדות שכיף לצפות בהן ולשמוע אותן מדברות.
אם כבר מדברים על דיבור, משחקי מילים באנגלית הם חלק חשוב מההומור של הסרט. יש בו הרבה בדיחות טובות, אך המוצלחות ביותר הן אלה שמשחקות עם המצלול של מילים במבטא בריטי, עם סלנג בריטי, עם משמעויות שונות לאותה מילה וכדומה. זו הסיבה שחוויית הצפייה היא מקסימלית אם הצופה מבין אנגלית ולא מסתמך רק על הכתוביות או על דיבוב לעברית.

כפי שהכותרת והפוסטר רומזים, מדובר במעין פרודיה על סרטי אימה, ובין השאר תוכלו למצוא בדיחות על אנשי זאב (הארנב הקטלני נקרא Were-Rabbit באנגלית) ועל קינג קונג. על כל הסרט שורה אווירה מהממת של מסתורין ואפלוליות, נוסף, כמובן, על ההומור. זה לא סרט שיפחיד מבוגרים, אך קל להבין למה הוא יצא לאקרנים באוקטובר.
אף על פי שהוא נחשב לאכזבה כספית בארה”ב, “וולאס וגרומיט והארנב הקטלני” הצליח יותר במדינות אחרות ואף זכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. המתחרים שלו באותה שנה קשה היו הסרטים האייקונים “הטירה הנעה” ו-“חתונת הרפאים”.
זה לא סרט המיועד רק לילדים או לחובבי וולאס וגרומיט, אלא לכולם. ההומור והאופי הבריטיים, האנימציה המרהיבה וההשקעה הברורה בכל פריים ופריים הופכים את “וולאס וגרומיט והארנב הקטלני” לסרט שתמיד יישאר איכותי ומהנה, לא משנה בן כמה הוא יהיה.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:

הצמד וולאס וגרומיט על המסך הגדול
“וולאס וגרומיט והארנב הקטלני” הוא שיתוף הפעולה השני בין דרימוורקס (“שרק”, “קונג פו פנדה”) לבין אולפן האנימציה הבריטי ״ארדמן״, שפרץ לתודעה הבין־לאומית בטרילוגיית סרטי סטופ מושן קצרים בכיכובם של הצמד וולאס וגרומיט.
וולאס הוא אדם מבוגר וקירח שאוהב להמציא המצאות משונות, כמעט כמו שהוא אוהב לאכול גבינה. גרומיט, הכלב שלו, לא מדבר, אבל אינטליגנטי מספיק כדי לעזור לבעלים שלו כפי שאדם היה עוזר. לאור ההצלחה של הסרטים הקצרים, דרימוורקס, שכבר הפיקה סרט אחד עם ״ארדמן״ (“מרד התרנגולים”), ראתה הזדמנות להרוויח ערמה גדולה של כסף אם תפיק גם את הסרט הראשון באורך מלא של הדמויות הללו.
בסרט זה וולאס וגרומיט אינם רק ממציאים דברים, אלא משתמשים בהמצאות שלהם כדי לעזור לאנשי העיירה שבה הם גרים. תחרות “הירק הגדול ביותר” בפתח, וכל התושבים דואגים שמשהו יקרה לירקות הענקיים שהם מגדלים. הדאגות מתבררות כמוצדקות כאשר גל גדול של ארנבים באים ומנסים לאכול להם את היבול. תפקידם של וולאס וגרומיט הוא לטפל בבעיית הארנבים, באופן הומני. כדי שהארנבים לא יגרמו נזק, צמד הגיבורים בוחר לאחסן את אלה שתפסו במרתף ביתם, אך המקום אוזל.
איך ישחררו את הארנבים ובנוסף לכך, ידאגו שהירקות לא יפגעו? וולאס מנצל למטרה זו המצאה שיצר, כזו שיכולה לשאוב ממוחות של יצורים חיים מחשבות ותכונות אופי לא רצויות. הוא מנסה לשאוב מהארנבים את הרצון לאכול ירקות, אך ההמצאה בסופו של דבר יוצרת מפלצת, ארנב קטלני, שגורם יותר נזק מאותם ארנבים רגילים.
מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של דרימוורקס, הודות לעובדה שהוא שונה כל כך משאר הסרטים שלהם. הוא לא נעשה על ידי האנשים מאחורי הסרטים המוכרים יותר של האולפן ההוליוודי הגדול, אלא על ידי סטודיו בריטי קטן שלשם שינוי היה לו תקציב גדול. האישיות הבריטית הקטנה הזו היא זו שמייחדת את הסרט, ובזכותה מדובר בחוויית צפייה מהנה מאוד.
השילוב בין אנימציית סטופ מושן לאנימציה ממוחשבת הוא מדהים. הדמויות והלוקיישנים השונים נוצרו כמיניאטורות מפלסטלינה שאותן מזיזים ומצלמים אחרי כל שינוי קטן בפוזה. ההשקעה שדרושה לתהליך אנימציה כזה הוא בלתי נתפס, והעובדה ש- ״ארדמן״ הצליחו ליצור סרט באורך מלא בדרך כזו היא מרשימה, בלשון המעטה. מובן שיש אפקטים מסוימים שנעשו באנימציה ממוחשבת, אך הם שולבו עם שאר האנימציה, כך שאי אפשר להבדיל בין שני סוגי ההנפשה.
את וולאס מדבב פיטר סאליס ז”ל, שחקן אייקוני שדיבב את דמותו גם בסרטים הקצרים. את הגברת טוטינגטון, האישה שבה וולאס חושק, מדבבת הלנה בונהם קרטר, שחקנית בריטית מוכרת ואשתו לשעבר של הבמאי טים ברטון. ואת הנבל ויקטור קוורטרמיין, מדבב לא אחר מהשחקן רייף פיינס (“רשימת שינדלר”, “מלון גרנד בודפשט”).
שני השחקנים הידועים, פיינס ובונהם קרטר, לא משתמשים בקולם הרגיל, זאת בניגוד להרבה שחקנים מפורסמים המדבבים דמויות בסרטים מצוירים; הם הופכים את הדמויות הללו, דרך הקול הייחודי בו הם משתמשים ודרך האינטונציות שלהם, לשתי דמויות בולטות ומיוחדות שכיף לצפות בהן ולשמוע אותן מדברות.
אם כבר מדברים על דיבור, משחקי מילים באנגלית הם חלק חשוב מההומור של הסרט. יש בו הרבה בדיחות טובות, אך המוצלחות ביותר הן אלה שמשחקות עם המצלול של מילים במבטא בריטי, עם סלנג בריטי, עם משמעויות שונות לאותה מילה וכדומה. זו הסיבה שחוויית הצפייה היא מקסימלית אם הצופה מבין אנגלית ולא מסתמך רק על הכתוביות או על דיבוב לעברית.

כפי שהכותרת והפוסטר רומזים, מדובר במעין פרודיה על סרטי אימה, ובין השאר תוכלו למצוא בדיחות על אנשי זאב (הארנב הקטלני נקרא Were-Rabbit באנגלית) ועל קינג קונג. על כל הסרט שורה אווירה מהממת של מסתורין ואפלוליות, נוסף, כמובן, על ההומור. זה לא סרט שיפחיד מבוגרים, אך קל להבין למה הוא יצא לאקרנים באוקטובר.
אף על פי שהוא נחשב לאכזבה כספית בארה”ב, “וולאס וגרומיט והארנב הקטלני” הצליח יותר במדינות אחרות ואף זכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. המתחרים שלו באותה שנה קשה היו הסרטים האייקונים “הטירה הנעה” ו-“חתונת הרפאים”.
זה לא סרט המיועד רק לילדים או לחובבי וולאס וגרומיט, אלא לכולם. ההומור והאופי הבריטיים, האנימציה המרהיבה וההשקעה הברורה בכל פריים ופריים הופכים את “וולאס וגרומיט והארנב הקטלני” לסרט שתמיד יישאר איכותי ומהנה, לא משנה בן כמה הוא יהיה.



