מהו הערך האמיתי של החיים? מהם הרגעים שבהם אתם נאלצים לבחור אם להילחם בכל הכוח כדי להמשיך הלאה או לוותר? בעונתה השלישית “בורדרלנד” חוזרת שוב לשאול את השאלות הללו, והיא עושה זאת בסגנון שמוכר היטב לחובבי הסדרה: משחקי מוות עוצרי נשימה בלב טוקיו, דילמות מוסריות בלתי אפשריות ורגעים שלא נותנים לצופה לנשום.

העונה השלישית נפתחת כמה שנים לאחר סיום העונה השנייה. אריסו ואוסאגי שרדו את המשחקים הקטלניים, חזרו לעולם האמיתי ואף בנו לעצמם חיים חדשים. אחרי כל מה שעברו, נדמה שסוף־סוף מגיע להם שקט. הם נשואים, מתכננים לעבור לגור יחד והעתיד נראה ורוד מתמיד. אלא שכאן מגיע הטוויסט: באוניברסיטה מקומית נערך ניסוי חדשני שבוחן את חוויותיהם של אנשים שנמצאים בין חיים למוות ואת האפשרות לתאר את מה שראו שם. מי שעומד מאחורי הניסוי הוא פרופסור ריוג’י מאטסויאמה, חוקר מיסטיקה מבריק לשעבר שנפילה קשה בעברו הפכה אותו לאובססיבי לעולם שמעבר. מות אביה של אוסאגי, מטפס הרים מפורסם שנהרג בנסיבות מסתוריות, מעניק לו את הפתח לשכנע אותה להצטרף אליו לחקירה. מהר מאוד אריסו מגלה זאת, ובניסיון להגן עליה מחליט לחזור יחד איתה לעולם המשחקים.

מהרגע הזה הסדרה לא מרפה. כבר במשחק הראשון מרגישים שהיוצרים רצו להעלות רמה. הקונספטים מקוריים, האכזריות קיצונית והבימוי שם דגש על יצירת תחושת אימה מתמשכת. המצלמה מתעכבת על פרטים קטנים – זוויות צילום שחושפות את הפחד בעיניים של המתמודדים, קלוז אפים על רגעי מוות ואפקטים שמכניסים את הצופה ישירות לזירת המשחק. זה אולי לא קל לעיכול, אבל זה עובד. הצופה נשאב פנימה, בדיוק כמו השחקנים עצמם.

“בורדרלנד” לא מיוחדת רק באלימות הוויזואלית שלה, אלא בעיקר בשאלות שהיא שואלת. בעונה הזו השאלות המוסריות מודגשות אפילו יותר: עד כמה אנחנו מוכנים להקריב אחרים כדי לשרוד? מה שווה אהבה אם כדי לשמור עליה צריך לעבור גיהינום? והאם החיים עצמם שווים משהו אם אנחנו מאבדים את האנושיות בדרך? המשחקים לא רק מסוכנים פיזית אלא גם מערערים נפשית, והעונה הזו מראה זאת בצורה חדה במיוחד.

אבל לצד העוצמות יש גם חולשות, ולקראת הסיום הקצב נחלש בצורה מורגשת. אחרי שורת משחקים אינטנסיביים, נדמה כאילו הסדרה נמתחת בכוח רק כדי להוביל לטוויסט הסופי. יש כמה פרקים ארוכים מדי, ואפשר היה בקלות לקצר אותם בלי לאבד דבר מהותי. הצופה, שכבר התרגל לקצב מסחרר, מוצא את עצמו מחכה לסיום, וזה לא סימן טוב לסדרה שבנויה על מתח מתמשך.

בעיה נוספת טמונה במניע של הנבל המרכזי. לאורך העונה הוא נבנה כדמות מסתורית ומפחידה, אבל כשהסיבה האמיתית להתנהלותו נחשפת, קשה שלא להרגיש אכזבה. זהו מניע חלש, אפילו טיפשי, שלא משתווה לעומק של שאר הסיפור. במקום להותיר תחושה של “וואו, זה היה שווה את כל ההמתנה”, מתקבלת תחושה של פספוס. וזה חבל, כי עד לאותו רגע הדמות נבנתה היטב.

ובכל זאת, אי אפשר לקחת מהעונה הזו את מה שהיא נותנת – חוויית אקשן מותחת, משחקים אכזריים ומלאי דמיון, דמויות שנקרעות בין אהבה לשרידה ושאלות שמלוות את הצופה הרבה אחרי שהפרק נגמר. זה לא רק בידור קצבי; זו גם סדרה שמעזה לשאול שאלות פילוסופיות בתוך ים של דם וזיעה. השילוב הזה, בין עומק רגשי לסצנות אקשן מוגזמות, הוא מה שהפך את “בורדרלנד” לתופעה בין־לאומית, והעונה הנוכחית ממשיכה את הקו הזה, גם אם לא תמיד בצורה מושלמת.

העונה השלישית (ואולי האחרונה) של “בורדרלנד” מספקת את הסחורה. היא מותחת, היא מפתיעה והיא לא עושה הנחות לאף אחד – לא לדמויות ולא לצופים. כן, היא נמשכת מעט יותר מדי. וכן, הנבל שלה לא משכנע מספיק. אבל מי שאהב את העונות הקודמות יקבל כאן בדיוק את מה שהוא מצפה לו: שילוב של משחקי הישרדות סדיסטיים ברחובות טוקיו עם דרמה יפנית מלאה בדם, יזע ודמעות.