נדמה כי כבר יותר מעשור וחצי ז’אנר האימה נמצא במקום מוזר. מעט מאוד סרטים זכו להצלחה מסחרית אדירה והמשכים – יוצא הדופן היחיד הוא “לזמן את הרוע” של ג’יימס ואן. התקופה הזו הביאה לעלייה לגדולה של אולפן הסרטים בלומהאוס הפקות, האחראי לסרטים כמו “פעילות על־טבעית”, “הרוע שבפנים”, ובשנים האחרונות – טרילוגיית “האלווין” של דייוויד גורדון גרין, “מייגן” ועוד. לפני שלוש שנים הוציא האולפן את הסרט “בלאק-פון”, המבוסס על סיפור קצר מאת ג’ו היל, בנו של סטיבן קינג, שמזכיר מאוד בסגנונו את הקלאסיקות של אביו. העלילה פשוטה: רוצח סדרתי בשם “החוטף” (אית’ן הוק) חוטף ילדים ונערים לתוך בונקר בביתו. בתוך הבונקר יש טלפון קווי שחור המאפשר לחטוף הנוכחי לתקשר עם הקורבנות הקודמים שכבר נרצחו.

עצם הקונספט של “בלאק-פון” מציב אותו במיקום שונה מאוד מעמיתיו בז’אנר הזוכים להצלחה מסחרית אדירה, בכך שהעלילה, המשלבת אימת סלאשר ועל־טבעי, קרובה יותר לזו של “זה” מבחינת השילוב של דמויות צעירות שנרדפות על ידי רוצח. מעבר לכך השילוב של אית’ן הוק בתפקיד נבל שכזה הוא חתרני, שכן השחקן התפרסם בדרמות ובסרטים רומנטיים לאורך הקריירה שלו. ניכר כי הסרט הראשון לא הסתיים בכוונה להפיכתו לפרנצ’ייז, שכן הקורבן האחרון, פין (מייסון ת’יימז), מנצח את החוטף והורג אותו. אך לאולפנים היו תוכניות אחרות, וניתן להסיק כי הצלחתו האדירה בקופות, בייחוד בצל הגבלות הקורונה, קבעה כי סרט המשך יהיה בלתי נמנע.

“בלאק-פון 2” ממשיך את סיפורו של פין, כארבע שנים לאחר חטיפתו, כאשר הוא מתחיל לקבל שיחות טלפון מטרידות משלושה ילדים שנרצחו עשורים לפני כן, ואחותו הצעירה גוון חווה חלומות שבהם היא פוגשת אותם ילדים. השניים מתחילים לחקור את האירועים העל־טבעיים הללו ומגיעים למחנה “אלפיין לייק” בהרי קולורדו הקפואים, שם מתגלה החוטף, שחזר מעולם המתים. השילוב המוגבר של מאפיינים על־טבעיים בעלילה והחזרת הרוצח שנהרג בסרט הקודם מעידים על סטייה סגנונית מהסרט הראשון לטובת אווירה ששואבת השראה רבה דווקא מ”סיוט ברחוב אלם 3: לוחמי החלומות”, שבו הפיינל גירל המקורית, ננסי תומפסון, חוזרת כדי לעזור לקורבנות חדשים של פרדי קרוגר להילחם בו בחלומות. לאורך “בלאק-פון 2” גוון נאלצת להכיר בכוחה בתוך עולם החלומות כדי להביס שוב את החוטף.

אך זה לא כל מה שקורה בסרט, משום שהוא בכל זאת נדרש להצדיק את קיומו כסרט אימה שאורכו כשעתיים. חלק חשוב מאוד בעלילה הוא החיפוש אחר האמת מאחורי רצח שלושת הילדים במחנה הנוער, והוא מאפשר לסרט לשלב דמויות חדשות ומבדרות, ובראשן ארמנדו (דמיאן ביצ’יר, “הנוסע השמיני: קובננט”), המשגיח הראשי של מחנה הקיץ. בידור קומי יותר מגיע מצד הזוג קנת’ וברברה, שנותנים לדמויות מקום לכמה בדיחות על חשבון קריקטורות נוצריות. תת־העלילה הזאת מעניינת לכל אורכה, אף על פי שהיא די צפויה. השילוב שלה עם המאבק נגד החוטף נכתב היטב, ושתי העלילות משתלבות ככל שהסרט מתקדם.

חידוש נוסף בסרט ההמשך בא לידי ביטוי בהיבטים הטכניים שלו. סצנות החלומות של האחות הצעירה גוון משלבות תמונה בסגנון פילם מיושן, עם הרבה חשיפות של אור וגרעיניות. האפקט הזה נראה מעט מוזר בתחילה, אך הוא מוכיח את עצמו כאמצעי מבריק להבדלת העולם האמיתי מעולם החלומות. מבחינת סאונד – בנו של הבמאי סקוט דריקסון, אטיקוס, הלחין את הפסקול המקורי, שסגנונו שואב השראה רבה משנות השמונים ומשתמש בסינתיסייזרים רבים, בהתאם לשאר ההשראות מ”סיוט ברחוב אלם”.

על אף כל חוזקותיו, “בלאק-פון 2” רחוק מלהיות אחד מסרטי האימה הטובים של השנה או להשתוות לקלאסיקות שמהן הוא שואב השראה. הבעיה העיקרית של הסרט היא חוסר יכולתו להתחייב לסגנון הבלתי רציני של סרטים כמו “סיוט ברחוב אלם”, משום שהדמויות לעיתים קרובות מדקלמות דיאלוגים קרינג’יים ברצינות מוחלטת. החוטף, למשל, מתאר את עצמו בתור “תהום של חטאים”, ושורות מסוג אלה מוכיחות שיוצר הסרט לא מסוגל להרפות מהסגנון הרציני של סרטו הראשון. כאשר משולבים האלמנטים העל־טבעיים, הסיפור מנותק מהעוגן המציאותי (יחסית) של הסרט. הבעייתיות הזאת מופיעה בעיקר אצל החוטף, שלא זוכה לאפשרות להתנהג בצורה קאמפית או מצחיקה. אין צורך שהסרט יהפוך לקומדיה, אלא שיהיה מודע לעצמו ולאבסורדיות שלו.

מעריצי אימה ימצאו הרבה מאוד דברים לאהוב ב”בלאק-פון 2″, והוא ללא ספק שיפור לעומת הסרט המקורי, שסבל מחורים רבים בעלילה ומעשייה קולנועית לא בולטת במיוחד. סרט ההמשך, במובנים אלה, לוקח כמה צעדים חיוניים קדימה מבחינת איכותו, אך הוא לא מתקרב לגדולה של סלאשרים מודרניים.