יש דיון בנוגע למשחקי מחשב שנמשך כבר הרבה זמן, והוא עוסק בשאלה אחת: האם משחקי וידיאו נחשבים יצירות אומנות? יש אנשים שטענו שלא וטוענים כך גם כיום. לפני שהמשחק הראשון בסדרת The Last of Us שינה באופן בלתי הפיך את פני עולם הגיימינג המודרני ואת התפיסות כלפיו, היו משחקים מונעים ויז’ואל ועלילה. אחד מהם, Shadow of the Colossus, נחשב אחת מהפסגות האומנותיות הגדולות ביותר של המדיום הנידון.

לכאורה, הכול נראה פשוט מאוד. וונדר (Wander), הדמות של השחקן, רוכב לארץ שוממת עם גופתה של אהובתו על גבי הסוס שלו. בהגיעו למקדש גדול הוא שומע קול של ישות חסרת גוף, המבטיחה להחזיר את אהובתו לחיים, ובתמורה עליו להרוג 16 מפלצות גדולות. ואכן, כמעט כל מה שאפשר בכלל לעשות במשחק הזה זה לטייל בעולם השומם שפתוח לפניכם, למצוא את המפלצת הבאה שעליכם לחסל ולחזור על אותו תהליך עד שכל ה־16 מתות.

יש כמה דברים אופציונליים שאפשר למצוא במשחק, למשל פירות שאכילתם מאריכה את מד החיים שלכם, או לטאות עם זנבות זוהרים שהריגתן מעניקה לכם מד כוח גדול יותר, אבל זה הכול. שאר המשחק כולל הליכה מהמקדש למקום שבו נמצאת המפלצת, חיסולה, שיבה למקדש וחזרה על התהליך שוב ושוב. את כל זה אפשר, תיאורטית, לעשות בקלות בפחות משלוש שעות.

אחת הסיבות ש־Shadow of the Colossus הפך להצלחה גדולה היא הספקטקל שבו. טיפוס על מפלצות ענקיות והריגתן בזמן שמוזיקה אדירה וממריצה מתנגנת ברקע הוא דבר מושך מאוד מבחינה רעיונית. אך הגרפיקה המדהימה, בעיקר ב־2005 אבל גם כיום, והאיכות הבלתי נתפסת של הפסקול יוצרות אווירה משחקית שלא נראתה לפני כן. לא מזיק שמבחינת השליטה בדמות, הפיזיקה והמשקל של המכניקות המשחקיות הכול עובד באופן מוצלח ומספק. המפלצות (או Colossi) ינסו לפגוע בכם בברקים, לדרוך עליכם, להרביץ לכם ולהתנועע באופן כזה שלא תוכלו להיאחז בהן יותר. עליכם להתחמק מהן ולמצוא את נקודות התורפה שלהן, ואז תוכלו סוף־סוף לשמוע את המנגינה המהממת כשאתם נאחזים בהן ומתחילים להיאבק על חייכם כדי לקחת מהענקים את חייהם.

האיכות המיוחדת של Shadow of the Colossus נזקפת לזכות האווירה הסובבת את תהליך ההרג. נכון, המוזיקה בזמן הטיפוס על הענקים אכן מנכיחה תחושה של ניצחון, אך הפסקול משנה טון ברגע שהמפלצת מתה. במקום להרגיש טוב עם עצמו, השחקן נשאר להתמודד עם העובדה שהוא הרג בעל חיים שמגן על הטריטוריה שלו, לפעמים כזה שאפילו לא תקף אותו עד שהשחקן תקף אותו. ברור מההתחלה שדמות השחקן וגם הישות שמדברת אליו במקדש מפוקפקים מוסרית, ויש בעולם השומם הזה שרידים של ציביליזציה עתיקה ונטושה.  Shadow of the Colossusגורם לכם להרגיש ברגעים מסוימים כמו הדמות הראשית, שמרגישה שהיא נאבקת מאבק צודק כדי להחזיר את אהובתה לחיים. אף על פי כן, ברוב המשחק שולט מסתורין בשילוב מלנכוליה עצומה. כל המרכיבים הללו מתלכדים יחד בסוף המשחק, אחרי שכל 16 הענקים מתים. אין ספוילרים כאן, אך רק צריך לדעת שמדובר בסוף פורץ דרך ועוצמתי.

יש משחקים רבים שניסו לחקות את מה שמשחק זה עשה, רובם התמקדו באקסטזה הנלווית להפלת יצור ענק. קחו למשל את Castlevania: Lords of Shadow, משחק גנרי באופן בלתי נתפס שלרוב מואשם (ובצדק) בכך שהרג את סדרת המשחקים שהיה חלק ממנה. יש בו כמה קרבות נגד ענקים שמנסים לחקות את המשחק הנידון באופן ברור וחסר בושה. לא רק שהקרבות עצמם מרשימים פחות, הם אפקטיביים פחות בגלל המשחק הסובב אותם. הקרבות נגד הענקים ב־Shadow of the Colossus אפקטיביים כל כך מבחינה רגשית בדיוק מפני שהם מתרחשים במשחק שהיה שומם וריק בלעדיהם. המשחק נע בין ספקטקל למינימליזם קיצוני באופן שכנגד כל הסיכויים אינו מבלבל מבחינה טונאלית. למרות הפשטות הרעיונית שלו, Shadow of the Colossus נשאר מופתי אחרי כל השנים שעברו. הוא מצליח באופן מהמם לתפקד כמעין רכבת הרים רגשית שעולה ויורדת ומסתובבת לכל הכיוונים. זו הסיבה שהוא קיבל כל כך הרבה פרסים וצל”שים ושהוא נחשב משפיע וחשוב כל כך.

למשחק יש שלוש גרסאות, אך הערך הזה סקר את הגרסה המקורית, לפלייסטיישן 2. הרימייק למשחק, שזמין לפלייסטיישן 4, אמור להיות מצוין ונאמן לגרסה המקורית. על פי מעריצי המשחק, כדאי להימנע מהגרסה לפלייסטיישן 3, אף על פי שהיא אמורה להיות רק עדכון גרפי של הגרסה הקודמת ל־HD. נראה שמשהו בתהליך המעבר השתבש, והפיזיקה והתנועה במשחק השתנו באופן קטן אך משמעותי, והוא נעשה קשה יותר כתוצאה מכך.