כמה פעמים בשנים האחרונות שמעתם את המושג “אימה עילית” (Elevated Horror) ולא הבנתם מה לעזאזל רוצים מחייכם? עד לפני עשרים שנה בערך חובבי האימה היו רגילים לדברים הפשוטים שמהם מורכבים סיוטים: רוצחים במסכה, ליטרים של דם, ראשים כרותים או שניים, קצת סימבוליקה ופיניטו לה קומדיה. אבל הקולנוע הוא מדיום אורגני שרק הולך ומתפתח, ובהתאם גם הצופים עצמם נעשו מתוחכמים יותר. יוצרי האימה המודרנית הבינו שאי אפשר להמשיך לבסס את היצירות שלהם על מראות גרפיים בלבד ושעליהם להעמיק את הסבאטקסט על חשבון הטקסט.

המושג “אימה עילית” מתייחס לקבוצת סרטים בעלי פרופיל פסיכולוגי גבוה, כאלה שיוצריהם מבקשים לא רק לספק אימה זולה עם ליטרים של דם וג’אמפ סקרז, אלא מחפשים דרכים מתוחכמות יותר לאתגר את המחשבה של הצופה, לגרום לו להרים גבה ולנסות לפרש את המסר והסאבטקט המתחבאים מתחת לפני השטח.

כיום אפשר למצוא לא מעט יוצרים, כמו רוברט אגרס, ארי אסטר וג’ורדן פיל, שחוסכים באפקטים פרקטיים מלכלכים ומעדיפים להשתמש בהפחדות פסיכולוגיות למכביר במינימום מניירות צעקניות ובמקסימום סאבטקסט שלעיתים מצריך פיצוח קדחתני של צופה. לפעמים זה מרשים ואפקטיבי מאוד, ולפעמים זה מטרחן רצח. אבל אימה עילית, למרות כל פגמיה, היא דוגמה מובהקת להתפתחותו המבורכת של הז’אנר ולעובדה שלקולנוע תמיד, בכל תקופה, יש מה להציע לצופיו.

שלוש דוגמאות לסרטי הז׳אנר:

1. ״תברח״ / ג’ורדן פיל –

צעיר שחור בשם כריס נוסע עם בת זוגו הלבנה רוז לביקור אצל הוריה. מה שנראה תחילה כארוחת שישי מתוחה הופך לסיוט כשכריס מגלה שהמשפחה מסתירה סוד מקריפ: קונספירציה שבה תודעתם של אנשים לבנים מועברת לגופם של שחורים, הנחשבים לחסונים יותר.

אני לא נמנה עם חובביו של ג’ורדן פיל. הקומיקאי שהפך ליוצר אימה מצליח הוא במקרה הטוב, פלספן וטרחן ובמקרה הרע פלספן וטרחן. העיסוק החוזר שלו בגזענות ובמתחים תרבותיים בארצות הברית הוא נהדר ואף ראוי, אבל הדרך שבה הוא מוביל את הסרטים שלו, לעיתים קרובות, מייגעת.

״תברח״, שדווקא חיבבתי, הוא לא הדבר הכי גדול באימה, אבל יש לו מספיק פאסון, תחכום ומסר כדי להתברג למדור. בסופו של דבר מדובר באימה עילית מסוגננת ומהנה למדי. העניין הוא שכל מה שהגיע אחר כך מבית היוצר של פיל היה פשוט ניסיון לשחזר את ההצלחה של “תברח” ואת התמות שכבר נלעסו ונטחנו בו עד דק.

2. ״המכשפה״ / רוברט אגרס –

במאה ה־17 משפחה פוריטנית מודחת מקהילתה ונאלצת להתחיל חיים חדשים ביער נידח בניו אינגלנד. זמן קצר לאחר מכן תינוק המשפחה נעלם ואירועים מוזרים ומטרידים מתחילים לקרות סביבם. האחות הבכורה,תומסין, מוצאת עצמה נחשדת בכישוף כשהפחד, הדת והפרנויה מחלחלים ומפרקים את התא המשפחתי שלה.

סרטו הארוך, הראשון והנהדר של רוברט אגרס הוא כל מה שקריפי בז’אנר האימה. מעבר לכך הוא טומן בחובו תמות רבות על דת, מין, שמרנות ושליטה. כבר אז פרץ אגרס כיוצר חובב סיפורי פולקלור אפלים, ודרך הסרטים והסיפורים שלו, שנראים עתיקים, הוא מצליח להעלות מעל לפני השטח פחדים עכשוויים ורלוונטיים.

אגרס הוא לחלוטין אחד מבמאי האימה הטובים של העשור האחרון, ואם זה לא קרה עד כה, שווה לכם לעקוב אחריו.

3. ״תורשתי״ / ארי אסטר –

לאחר מותה של אימה של אנני היא מתחילה לגלות סודות אפלים מהעבר של משפחתה. כשטרגדיה נוספת מכה במשפחה הפרטית שלה, אנני נסחפת לסחרור מקריפ של אבל, אשמה והתפרקות נפשית. בהדרגה מתברר שהמשפחה נמצאת במרכזה של כת שטנית עתיקה ושהשיגעון המשפחתי אולי לא מגיע רק מטראומה, אלא מכוח אפל שעובר אצלם בדם.

בשלב זה של הקריירה שלו ארי אסטר הוא כבר שם נרדף לאימה עילית. “תורשתי” היה סרטו הארוך הראשון, וכבר אז הוא הראה לעולם מאיזה חומר הוא קורץ. מסתורין, טראומה בין־דורית, אבל והמשפחה כתא מאיים ולא מכיל, עטופים במראות מחרידים.

אסטר יודע ממה סיוטים מורכבים וגם כיצד להציג אותם על המסך. אף על פי שגוף היצירה שלו לא אחיד (שמישהו יחזיר לי את הדקות האבודות אחרי הצפייה ב”מידסומר”), אין ספק שאסטר כבר התברג לליגה של הגדולים בזכות ראש חידתי שמוביל בהצלחה פרויקטים מסקרנים.