ז’אנר המתח והאימה הפסיכולוגיים, על תחושות הפחד, המתח ואי ודאות שאופפות אותו, לא תמיד מצא את מקומו בשוק הספרים הישראלי, עם זאת, כדאי לכם להכיר את ספרו הראשון של גל ובר. סופר שבחר להוציאו לאור במסגרת פרויקט מימון המונים, וכבר מכר מאות עותקים. הוא שואף לפרוץ את הגבולות של הז’אנר בישראל ולהביא לקהל המקומי חוויית קריאה שכולה מבוססת על עיוותי תודעה, פחדים פנימיים ותעלומות בלתי פתורות.

“החדר בקצה המסדרון” מספר את סיפורם של שחר ונועה, זוג צעיר נורמטיבי שעובר להתגורר בקוטג’ חדש בפרויקט שקט בשרון. בתחילה נדמה שהמקום, המוקף בשדות ירוקים ובשלווה, אידיאלי להתחלת פרק חדש בחיים. אך מהר מאוד השניים מגלים שהבית השלו והרגוע לכאורה אינו מה שהוא מתיימר להיות כשחפצים מתחילים לנוע מעצמם ורעשים מוזרים נשמעים בלא הסבר, ושחר ונועה מבינים שהם לא לבד.

תחושת האימה הולכת ונרקמת כשהאירועים מסתעפים והשניים מתחילים לחקור את מקור ה”רוחות” או הכוחות האפלים שמאיימים עליהם. ככל שהמתח גובר, התמודדותם עם הפחד והסודות שהבית מסתיר נעשית קשה יותר, ובני הזוג והמשפחה ניצבים בפני תעלומה מצמררת ומורכבת. בדרכם הם נאלצים להתמודד לא רק עם המסתורין, אלא גם עם מערכת היחסים ביניהם לבין ילדיהם, ופחדים שדורשים לא רק אומץ, אלא גם אמון הדדי.

הטריגרים בספר נמצאים לא רק בהתרחשויות השונות, אלא גם במהלכו, כאשר הקורא מוצא את עצמו מול בחירה – האם להמשיך לקרוא או לעצור לרגע. סימן שאלה גדול מרחף מעל חלקו הראשון של הספר, שבו העלילה נבנית בצורה מתוחכמת ומצמררת כבר מהדף הראשון.

במהלך הקריאה בולטת במיוחד היכולת של ובר ליצור מתח שמכריח את הקורא להמשיך ולהפוך את הדפים בלהט ובתחושת סקרנות מתמדת לגבי הספין הבא שהעלילה תספק. ביד בוטחת, הסופר יצר מותחן אימה שמצליח להכניס את הקורא לעולם של צמרמורת קלילה אך תמידית, שתלווה אותו לאורך כל הקריאה ותשאיר אותו מרותק למילים. אך למרות רצף האירועים המותח שיצר, הספר לא חף מקלישאות. על אף הפוטנציאל ליצור מותחן אימה מעמיק ומורכב יותר, נדמה שקיימת בחירה ללכת בדרך שמזוהה יותר עם ספרי אימה לבני נוער.

בחלקו הראשון של הספר העלילה מתמקדת במוטיבים מוכרים כמו בית רדוף רוחות, חפצים הזזים מעצמם, רעשים מוזרים ושימוש בסיאנס – אלמנטים שקל לשייך לסיפורים קלאסיים בז’אנר. ובר, שהיה יכול להוסיף עומק וחדשנות לאלמנטים הללו, בחר להסתמך דווקא על המוטיבים המוכרים, ולכן נוצרת תחושת חזרתיות שלא מצליחה לשדר את הייחודיות שציפינו לה מספר אימה ישראלי חדשני.עם זאת, הוא מצליח לתקן את הרושם הזה ככל שהעלילה מתקדמת. הכתיבה משתפרת, והסיפור מתמלא בספינים מפתיעים, בייחוד בסופו, שמוסיף רובד מעניין ומסקרן.

הסיום, שלא ניתן לפסול אותו כפשוט או חד משמעי, מציב את הקורא מול שאלות רבות ומחשבות המלוות אותו הרבה לאחר הקריאה. אחת החוזקות של הספר היא היכולת ליצור סיום פתוח, כזה שמאפשר לקורא לפרש אותו בדרכים שונות ולשוב אליו בהרהור. סוף הספר בהחלט מוסיף לאיכותו ומביא את העלילה אל מקום פחות צפוי ומוכר.

כתיבתו של ובר מזכירה באופן מובהק את סגנונם של כמה סופרי מתח ידועים, בייחוד את זו של אומן המתח הצרפתי גיום מוסו. כמו מוסו, ובר מצליח לשלב מתח פסיכולוגי הדוק עם עלילות מסועפות ומפותלות שגורמות לקורא לרצות לדעת מה יקרה בהמשך, תוך שמירה על קצב מהיר וכתיבה רהוטה שמפיחים חיים בדמויות ובמצבים בצורה חיה ומוחשית.

השפעה נוספת שמורגשת היא זו של אומן האימה סטיבן קינג. סופר שמעשיר את עלילת המתח במצבים שמאתגרים את הדמיון ומשתמש באלמנטים של פחד, סודות אפלים ורגעי צמרמורת שמציבים את הקורא באווירה מתוחה ומבעיתה.

הכתיבה קולחת, זורמת בצורה חלקה ונטמעת במחשבות הקורא, כך שאי אפשר להניח את הספר מהיד. כל עמוד מעודד את הצורך להמשיך הלאה, עד לסיומו המפתיע.

אחד המרכיבים המעניינים והעמוקים בספר הוא המשחק בין הממדים – לא רק בין חיים ומוות במובנם המיידי, אלא גם בין שכבות של תודעה, זיכרון והדחקה. ובר שוזר לאורך העלילה קו דק אך מורגש היטב, שמטשטש את הגבולות בין עולם החיים לעולם המתים ומעמיק את חוויית הקריאה הרבה מעבר לסיפור על בית רדוף רוחות.

זהו לא רק משחק שטחי עם מוטיבים על טבעיים; מדובר בהתמודדות עם פצעי עבר, טראומות משפחתיות ואמיתות שהודחקו אך לא נעלמו, ממש כמו רוחות הרפאים שמסרבות להיעלם.

המשפחה במרכז הסיפור לא נאבקת רק בכוחות חיצוניים, אלא גם בכוחות פנימיים – תיבות פנדורה שנפתחות לאט וחושפות אמת מצמררת או כואבת על מערכות היחסים. הרוחות אינן רק ישויות שמפחידות – הן סמל למה שמודחק, למה שלא טופל, למה ששב לרדוף.

באמצעות המשחק הזה בין המוחשי למופשט מצליח ובר להעניק לעלילה רובד פסיכולוגי ואף פילוסופי שנותן לספר היצירתי ומעורר המחשבה ייחודיות אמיתית והופך אותו להרבה יותר מסתם מותחן אימה ליצירה המבקשת להתבונן פנימה, לא פחות משהיא מבקשת להבהיל את הקורא.

גל ובר מצליח לשלב בין רומן ישראלי למותחן אימה פסיכולוגי באופן רענן ופורץ דרך בז’אנר שכמעט ואינו נוכח בספרות המקומית. הוא מותיר את הקורא בתחושת מתח מתמשכת, מחשבות שמסרבות לדעוך וטעם של עוד. אם לשפוט לפי התגובה החיובית והעניין המעורר שיצר הספר, ייתכן שזו רק תחילת פריחתו של ז’אנר האימה בספרות הישראלית, שבחזיתו נמצא הסופר המדובר.