דרו ברימור היא אייקון. על אף המעבר המתון שלה לעולם הטוק שואו והניסיון להפוך לאופרה הבאה, היא אחת הנשים החשובות בהוליווד. בתקופה שבה כמעט אף אחד לא ספר נשים היא הצליחה להחזיר לחיים את אחד המותגים הטלוויזיוניים המצליחים של שנות ה-70 ולהפוך אותו לסרט כיפי ובועט, כזה שהחברות בין השחקניות שכיכבו בו נשמרת עד היום. אז למה בעצם חייבים לצפות בסרט ״המלאכיות של צ׳רלי״? פשוט כי לא תמיד צריך סיבה ליהנות.

הסרט עוקב אחר שלוש נשים – נטלי (קמרון דיאז), דילן (דרו ברימור) ואלכס (לוסי לו) – שעובדות כסוכנות חשאיות עבור צ׳רלי, בוס מסתורי שמעולם לא נחשף לעיניהן. כשממציא צעיר נחטף ואיתו מכשיר מתקדם שעלול לשמש כלי למעקב אחרי כל אדם בעולם נעלם, המלאכיות נשלחות למשימה מסוכנת המשלבת פיתוי, תחפושות והרבה אקשן.

הכול התחיל בכלל בטלוויזיה: ״המלאכיות של צ׳רלי״ עלתה לשידור ב-1976 והפכה בן רגע לאחת הסדרות האייקוניות של התקופה. פארה פוסט, קייט ג’קסון וג׳קלין סמית גילמו שלוש חוקרות פרטיות שעובדות עבור צ׳ארלי, קול גברי מסתורי שמעולם לא נראה על המסך. למרות הביקורות על סקסיזם סמוי, הסדרה הפכה לסמל של פופ קלאסי משנות ה־70 – נוצצת, מוגזמת ובלתי נשכחת. גם כיום, כמעט חמישים שנה אחרי, הפוזות שלהן נותרו אייקוניות – תזכורת לתקופה שבה הכול היה קצת יותר פשוט והרבה יותר זוהר.

עוד לפני שנעשתה מפיקה דרו ברימור כבר סימנה לעצמה מטרה – למצוא דמויות נשיות שאינן רק יפות או חזקות, אלא גם פגומות, אנושיות ומלאות חיים. אחרי שנים של עליות, נפילות והתבגרות פומבית בהוליווד היא חיפשה פרויקט שיאפשר לה אינטגרציה וחופש, כדי שתוכל לצאת מהתדמית של הילדה הקטנה מסרט החוצנים של שפילברג ולהיות אישה עצמאית שאחראית לבחירות ולקריירה שלה.

״המלאכיות של צ׳רלי״ היה בדיוק זה: סיפור על אחווה, חופש ובחירה מחודשת בזהות שלך – מול מצלמות, אבל גם מחוצה להן.מתוך הרצון הזה היא מצאה את עצמה במרכז ההפקה, נלחמת לקחת את השליטה ולספר סיפור אחר. ברימור הקימה את חברת ההפקה  Flower Films  ורכשה את הזכויות לסדרה הקלאסית משנות ה-70. היא הייתה זו שדחפה את הפרויקט קדימה בעקשנות יוצאת דופן, חיפשה במאי צעיר עם אנרגיה חדשה ומצאה את מק׳ג׳י (McG), שהגיע בכלל מעולם הקליפים.

ברימור גם הובילה את הליהוק, והיא זו שעמדה מאחורי הרעיון לצרף את קמרון דיאז ולוסי לו, שתיהן כוכבות עולות באותה תקופה. אף על פי שלא הכירו קודם, הכימיה ביניהן הפכה לאחת מנקודות החוזקה של הסרט.

אחת הסצנות האייקוניות ביותר בסרט היא סצנת קרב שבה דילן (דרו ברימור) מכסחת לאויבים שלה את התחת כשהיא קשורה לכיסא – רגע שמאגד בתוכו את כל מה שהסרט מייצג: אקשן, חוש הומור ונשיות שלא מתנצלת ולא נשארת במקום. יותר מעשור אחר כך נראה שהוליווד עצמה לא שכחה אותה – בסרט הראשון של ״הנוקמים״ סקרלט ג׳והנסון מופיעה בסצנה כמעט זהה, כשהיא כבולה לכיסא, מתהפכת באוויר ומכניעה את אויביה בזה אחר זה. זו לא רק מחווה ויזואלית ברורה, אלא גם הוכחה לכך שהשפה של ״המלאכיות של צ׳ארלי״ – אקשן שנכתב והובל מנקודת מבט נשית – השפיעה על דור שלם של גיבורות שבאו אחריה.

היה אירוע אחד שקרה במהלך הצילומים – מסוג הסיפורים שכעת שומעים עליהם לא מעט -אשר חשף מתיחות גדולה בין לוסי לו לשחקן ביל מארי: עימות מילולי חריף על רקע שינוי בתסריט. השניים לא דיברו שנים לאחר כך, והעובדה שההפקה בחרה לתמוך בלו – שחקנית צעירה ומבוססת פחות באותה תקופה – דווקא מול כוכב ענק ומוערך כמו מארי לא הייתה מובנת מאליה. בסרט ההמשך, ״המלאכיות של צ׳ארלי: בהילוך גבוה״, מארי כבר לא שב לתפקיד, והוחלף בשחקן ברני מק.

במהלך השנים שלאחר מכן נעשו ניסיונות להחיות שוב את המותג, אך בלי הצלחה של ממש. ב-2011 עלתה גרסה טלוויזיונית חדשה של ״המלאכיות של צ׳רלי״, שדרו ברימור עצמה הייתה שותפה להפקתה, אך היא בוטלה אחרי פחות מעונה בגלל רייטינג נמוך וביקורות מזלזלות.

שמונה שנים מאוחר יותר, ב־2019, הגיע סרט חדש בבימויה של אליזבת בנקס שניסה לרענן את הנוסחה באמצעות ליהוק צעיר, קצב עכשווי ונגיעות פמיניסטיות. אך למרות הכוונות הטובות והניסיון לעדכן את המותג לדור חדש, גם הוא לא הצליח כפי שקיוו.

עשרים וחמש שנה אחרי שכבשו את המסך ״המלאכיות של צ׳רלי״ מזכירות איך נראית הוליווד כשהיא נותנת לנשים להוביל – לא רק את העלילה, אלא גם את מאחורי הקלעים. זה סרט שמצליח לשלב בין נשיות, הומור ואקשן, אבל בעיקר תחושת חופש. לא חופש להציל את העולם, אלא חופש להיות מי שאת: מבולגנת, קשוחה, חמודה, מצחיקה, אכזרית – והכול באותו זמן.