אנחנו חיים בעידן שבו כל סיפור, כל דרמה וכל טרגדיה אישית הופכים להיות חומר גלם לבידור. אם אפשר לעשות מזה סרט הוליוודי, אז למה לא? ״הנרדף״, סרטו החדש של אדגר רייט (״בייבי דרייבר״), אינו חריג בנוף. סרט נוסף שמבוסס על ספר של סטיבן קינג, רק שהפעם מדובר במותחן דיסטופי עם אקשן טהור, כזה שמכיל בתוכו ביקורת קשה על תרבות הריאליטי והרייטינג.

בעתיד דיסטופי לא רחוק תוכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר היא ״הנרדף״, תחרות קטלנית שבה המתמודדים חייבים לשרוד 30 ימים בזמן שרודפים אחריהם מתנקשים מקצועיים. הפרקים משודרים לקהל צמא דם, וכל יום שעובר מביא למתמודדים ששרדו פרס כספי גדול. בן ריצ’רדס (גלן פאוול), שנבגד על ידי המערכת ונחוש לעשות הכול כדי לעזור לאשתו ולבתו החולה, משתכנע על ידי יוצר התוכנית דן קיליאן (ג’וש ברולין) להיכנס למשחק כנרדף ולהיות הכוכב. רצ’רדס, שלא מוכן להיכנע לתכתיבי החברה והמדיה, הופך במהרה לאיום על המערכת השולטת בקו המחשבה של הציבור, וככל שהרייטינג עולה גוברת יותר הסכנה לחייו.

״הנרדף״ מצליח להחיות מחדש את סרטי הפעולה ולספק חוויה מחדשת. סצנות האקשן בסרט משאירות את הצופים עם תחושת אדרנלין, וזה לא קורה רק בזכות הפעלולים בסצנות המרדף או הפיצוצים, אלא גם בזכות השילוב של כל האלמנטים הקולנועיים שמרכיבים סרט פעולה. העריכה החלקה, החדה והמעוררת מדלגת בין צילומים מלוכלכים ואגרסיביים של מצלמות הריאליטי לבין צילום קולנועי חד ומושקע, ויוצרת כפילויות שמשקפת את האופן שבו המדיה מעוותת את המציאות. הפסקול ובחירת השירים מכניסים את הצופה עוד יותר לקצב העלילה ומחזיקים אותו דרוך. בכך נוצר שילוב משולש ומנצח של סאונד, תנועה ועריכה, שבזכותם האקשן מוצלח והעלילה מושכת.

גם גלן פאוול ככוכב הסרט (והתוכנית) הוא ליהוק מוצלח למדי. אומנם הוא לא סטאלון או שוורצנגר, אבל הוא מצליח לעמוד ברף הציפיות של כוכב אקשן שמספק את הסחורה, קצת כמו טום קרוז או ברוס ויליס. פאוול מצליח, במבטים בלבד, להעביר את הזעם הבוער בתוך בן ריצ’רדס – זעם כלפי החברה, כלפי ההנהגה וכלפי כל מי שהפך אותו לסחורה – ומהצד השני את הנואשות שלו להישאר נאמן לדרך שלו ולמשפחתו. הוא משכנע במאבק הפנימי והחיצוני שלו לשרוד גם את הציד וגם את ההשחרה שלו ושל משפחתו מצד המדיה.

מי שמובילים את המניפולציות והופכים את סיפורו של ריצ’רדס למנת בידור הם דן קיליאן ובובי טי. ג’וש ברולין, שמגלם את קיליאן, מביא את הרוע בצורה כה רגועה ובמין חיבוק עוטף ושקרי של יוצר ריאליטי שרואה במתמודד שלו סחורה שאפשר לזרוק מתי שהוא רק רוצה. הוא מניפולטיבי ומרושע ומוכן לעשות הכול כדי לספק את הקהל ולשמור על רייטינג. מולו נמצא קולמן דומינגו, שמצליח להביא את דמותו של בובי טי לכדי דיוק מכל מה שנדרש ממנחה תוכניות ריאליטי – עם החליפה, העניבה והחיוך המתוזמן. דומינגו מגלם את המנחה הכריזמטי שלא רואה מולו אף אחד מלבד הכסף ומכניס לתוך הבתים את המדיה הרעילה והשקרנית.

מעבר לחוויית אקשן ורגעים משעשעים (שבאים בעיקר הודות לליהוק המפתיע של מייקל סרה), ״הנרדף״ מעלה שאלות קשות גם לגבי הקלות שבה תוכניות ריאליטי וערוצי חדשות הפכו לכלי שיוצר מציאות משל עצמו וגם לגבי הכוח שהצופים נותנים לו. הסרט מדגים בצורה די מצמררת איך הפקה ועריכה יכולות להפעיל מניפולציות על חומרים (ואפילו ליצור חומרים מאפס, הודות לטכנולוגיה), ליצור נרטיב שקרי ולהחליף את האמת בשקר רק כדי להעלות את הרייטינג ולשלוט בתודעת הקהל שמשתף פעולה. בזכות המסר הזה ״הנרדף״ הוא לא רק סרט אקשן, אלא גם סרט שטומן בחובו מסר רלוונטי ומטריד במיוחד.

מדובר בסרט מותח, סוחף ומלא אדרנלין שמצליח לספק את הסחורה גם מבחינה בידורית וגם מבחינת הביקורת החברתית הנוקבת שלו. בזכות האלמנטים הקולנועיים והופעות מדויקות של הקאסט ושל גלן פאוול, שמחזיק את הסרט על כתפיו, הסרט נותן חווית צפייה מהנה שבסופה יוצאים בדפיקות לב מואצות, בחיוך ובתחושה שאולי אפשר לשנות מציאות מעוותת.