תמונה באדיבות "עדלי יונייטד"
תודה רבה לעדלי יונייטד על עותק הביקורת!
דיג’ימון, הפרנצ’ייז שהגיע אחרי ההצלחה המטורפת של פוקימון, טוב ממנו פחות בהרבה דברים, לדעתי. עץ האבולוציה של הדיג’ימונים תמיד נראה לי מוזר ולא הגיוני, כי לא יכול להיות ששקית מים הופכת לחתול, אחר כך למלאך ואז למקרר עם תת־מקלע. בהרבה מובנים דיג’ימון ניסה לחקות את הניצוץ המטורף של פוקימון ובהרבה מובנים הוא לא הצליח. אבל במה הוא עובר את פוקימון בלי למצמץ? בתחום משחקי הווידאו. המשחק החדש, Time Stranger, הוא עוד דוגמה לכך שאי אפשר ולא צריך לתמוך בזיכיון כלשהו רק בגלל השם שלו, אלא בזכות מה שהוא מביא לשולחן.
כשהייתי ילד, הייתי מכור לפוקימון, כמעט כמו כולם, והחשיפה הראשונה האמיתית שלי לעולם הדיג’ימונים אירעה ב־2019 במשחק Cyber Sleuth, שנהניתי ממנו מאוד. זה היה כמו פוקימון, אבל עם עלילה. ומקררים מדברים. המשחק החדש לא שונה ממנו יותר מדי ואפילו משפר את הנוסחה, אך בכל זאת צריך להדביק את שנת 2025, וזה משהו שקצת היה חסר לי בו.
אנחנו נשחק את “סוכן” – כן, עוד גיבור חסר שם, זהות או אופי שלא מדבר כל המשחק – שבתקרית נוראה הידועה בשם “התופת של שינג’וקו”, שבה דיג’ימונים ענקיים גרמו להרס אדיר, נזרק שמונה שנים לאחור בזמן וכעת מנסה למנוע את האסון שעתיד להתרחש. העלילה נשמעת מגניבה ומסקרנת מאוד, אך הביצוע שלה קצת פחות. הטקסטים הארוכים והמשעממים נשמעו כאילו נכתבו ב־AI זול. לפעמים אף מופיעים על המסך טקסטים ללא דיבוב קול, אך הדמות הראשית לעולם לא מדברת, ובשילוב שאר משחק הקול הנורא הסצנות נשמעות מונוטוניות וחסרות רגש, ואפילו הסצנות היותר מגניבות במשחק מחווירות לעומת מה שהיו יכולות להיות. גם כאשר ניתן לבחור מה לומר במהלך שיחה מבין האופציות האפשריות, אין לטקסטים באמת השפעה או כל ערך מוסף.
במשחק עצמו ניתן להיות בשני סוגי אזורים: הראשון, שבו הדיג’ימונים בצוות שלנו הולכים לידינו ומוכנים לקרב, וניתן למצוא בו דיג’ימונים מהלכים בחופשיות ולהילחם בהם, והסוג השני – בדיוק ההפך. כל מקום שבו ניתן להתקדם בעלילה נמצא באזור מהסוג השני, אבל לנוכח מה שציינתי לפני כן, ניסיתי להשלים את קטעי העלילה כמה שיותר מהר כדי להמשיך לחלקים המעניינים יותר במשחק. כיום, בשנת 2025 (כמעט 2026), אני מצפה מהבחינה הזו לקצת יותר מהמשחקים החדשים. יתרה מזאת, הבחירה התמוהה לנעול את המשחק ל־30 פריימים לשנייה גורמת לי להרגיש כאילו לא התקדמנו כל כך מאז המשחק הקודם.
למרות כל האמור פה למעלה – אני אומר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – המשחק מהנה וכדאי לכם לשחק בו. למה? התשובה פשוטה – הקרב והדיג’ימונים. ניתן לתפוס ולפתח כ־450 דיג’ימונים שונים. אומנם זה מאכזב שאתה רוצה שהחתול הקטן יתפתח לחתול גדול, ובמקום זה הוא הופך לקופסת שימורים, כי הפיתוח הראשון לכל צורה הוא מעין “ניחוש”, כיף להשיג את כולם, לפתח ולגלות את כל העיצובים המגניבים בטירוף של הדיג’ימונים השונים. הקרב, שנראה גם הוא מהוקצע להפליא וצבעוני, כולל אנימציות ממש מגניבות להתקפות השונות. במשחק הזה גם קיבלנו שיפורי Quality of Life, למשל כל הדיג’ימונים שנמצאים עליכם יקבלו את נקודות הניסיון מהקרבות – פיצ’ר שמקל את חיזוקם ושיפורם.
משחקי הדיג’ימון הוכיחו שהם עומדים בזכות עצמם ולא משתמשים בפוקימון כמשענת שפעם הייתה. הם עיצבו לעצמם זהות, שבדרך כלל אוחזת בתת־מקלע, ולומדים איך לשפר את הנוסחה לאט־לאט. גם המשחק הזה, כמו קודמו, מהנה מאוד, ואתם לא תתחרטו על ששיחקתם בו. אלא אם כן אגומון שלכם יהפוך לקקי עם יהלומים. אבל אפשר לבטל את זה, אז ניחא.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: גל אביר
תמונה באדיבות "עדלי יונייטד"
תודה רבה לעדלי יונייטד על עותק הביקורת!
דיג’ימון, הפרנצ’ייז שהגיע אחרי ההצלחה המטורפת של פוקימון, טוב ממנו פחות בהרבה דברים, לדעתי. עץ האבולוציה של הדיג’ימונים תמיד נראה לי מוזר ולא הגיוני, כי לא יכול להיות ששקית מים הופכת לחתול, אחר כך למלאך ואז למקרר עם תת־מקלע. בהרבה מובנים דיג’ימון ניסה לחקות את הניצוץ המטורף של פוקימון ובהרבה מובנים הוא לא הצליח. אבל במה הוא עובר את פוקימון בלי למצמץ? בתחום משחקי הווידאו. המשחק החדש, Time Stranger, הוא עוד דוגמה לכך שאי אפשר ולא צריך לתמוך בזיכיון כלשהו רק בגלל השם שלו, אלא בזכות מה שהוא מביא לשולחן.
כשהייתי ילד, הייתי מכור לפוקימון, כמעט כמו כולם, והחשיפה הראשונה האמיתית שלי לעולם הדיג’ימונים אירעה ב־2019 במשחק Cyber Sleuth, שנהניתי ממנו מאוד. זה היה כמו פוקימון, אבל עם עלילה. ומקררים מדברים. המשחק החדש לא שונה ממנו יותר מדי ואפילו משפר את הנוסחה, אך בכל זאת צריך להדביק את שנת 2025, וזה משהו שקצת היה חסר לי בו.
אנחנו נשחק את “סוכן” – כן, עוד גיבור חסר שם, זהות או אופי שלא מדבר כל המשחק – שבתקרית נוראה הידועה בשם “התופת של שינג’וקו”, שבה דיג’ימונים ענקיים גרמו להרס אדיר, נזרק שמונה שנים לאחור בזמן וכעת מנסה למנוע את האסון שעתיד להתרחש. העלילה נשמעת מגניבה ומסקרנת מאוד, אך הביצוע שלה קצת פחות. הטקסטים הארוכים והמשעממים נשמעו כאילו נכתבו ב־AI זול. לפעמים אף מופיעים על המסך טקסטים ללא דיבוב קול, אך הדמות הראשית לעולם לא מדברת, ובשילוב שאר משחק הקול הנורא הסצנות נשמעות מונוטוניות וחסרות רגש, ואפילו הסצנות היותר מגניבות במשחק מחווירות לעומת מה שהיו יכולות להיות. גם כאשר ניתן לבחור מה לומר במהלך שיחה מבין האופציות האפשריות, אין לטקסטים באמת השפעה או כל ערך מוסף.
במשחק עצמו ניתן להיות בשני סוגי אזורים: הראשון, שבו הדיג’ימונים בצוות שלנו הולכים לידינו ומוכנים לקרב, וניתן למצוא בו דיג’ימונים מהלכים בחופשיות ולהילחם בהם, והסוג השני – בדיוק ההפך. כל מקום שבו ניתן להתקדם בעלילה נמצא באזור מהסוג השני, אבל לנוכח מה שציינתי לפני כן, ניסיתי להשלים את קטעי העלילה כמה שיותר מהר כדי להמשיך לחלקים המעניינים יותר במשחק. כיום, בשנת 2025 (כמעט 2026), אני מצפה מהבחינה הזו לקצת יותר מהמשחקים החדשים. יתרה מזאת, הבחירה התמוהה לנעול את המשחק ל־30 פריימים לשנייה גורמת לי להרגיש כאילו לא התקדמנו כל כך מאז המשחק הקודם.
למרות כל האמור פה למעלה – אני אומר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – המשחק מהנה וכדאי לכם לשחק בו. למה? התשובה פשוטה – הקרב והדיג’ימונים. ניתן לתפוס ולפתח כ־450 דיג’ימונים שונים. אומנם זה מאכזב שאתה רוצה שהחתול הקטן יתפתח לחתול גדול, ובמקום זה הוא הופך לקופסת שימורים, כי הפיתוח הראשון לכל צורה הוא מעין “ניחוש”, כיף להשיג את כולם, לפתח ולגלות את כל העיצובים המגניבים בטירוף של הדיג’ימונים השונים. הקרב, שנראה גם הוא מהוקצע להפליא וצבעוני, כולל אנימציות ממש מגניבות להתקפות השונות. במשחק הזה גם קיבלנו שיפורי Quality of Life, למשל כל הדיג’ימונים שנמצאים עליכם יקבלו את נקודות הניסיון מהקרבות – פיצ’ר שמקל את חיזוקם ושיפורם.
משחקי הדיג’ימון הוכיחו שהם עומדים בזכות עצמם ולא משתמשים בפוקימון כמשענת שפעם הייתה. הם עיצבו לעצמם זהות, שבדרך כלל אוחזת בתת־מקלע, ולומדים איך לשפר את הנוסחה לאט־לאט. גם המשחק הזה, כמו קודמו, מהנה מאוד, ואתם לא תתחרטו על ששיחקתם בו. אלא אם כן אגומון שלכם יהפוך לקקי עם יהלומים. אבל אפשר לבטל את זה, אז ניחא.
דיג'ימון, הם האלופים, כן!
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: גל אביר
