אם נדמה לפעמים, שהתקדמות טכנולוגית של אמצעים קולנועיים פוגעת איכשהו באיכות הסרטים, ״צעצוע של סיפור״ הוא מקרה בוחן מצוין למה זה לא חייב להיות כך. חלפו שלושים שנה מאז יציאתו לאקרנים, ומעבר לאנימציה הממוחשבת, שהתקדמה רבות מאז, לא הרבה התיישן בו. מעטים האנשים שמעולם לא צפו ב״צעצוע של סיפור״. מאז שהסרט יצא ב-1995 דורות על גבי דורות גדלו עליו – החל ממילניאלים, שהיו ילדים כשעלה לקולנוע, דרך דור ה־Z, שצפו בו בקלטות וידאו או בדי־וי־די, ועד דור האלפא, שצפו בו בטאבלטים ובסמארטפונים.

עלילת הסרט אייקונית: הצעצועים של ילד בשם אנדי הם בעלי תבונה ומודעות עצמית, ומנהיג אותם וודי הקאובוי. יום אחד מצטרף לאוסף צעצוע חדיש בשם באז שנות אור, שמערער את ההיררכיה שבה וודי חי. היופי בסרט הזה נמצא בפשטותו, בכך שהסיפור פונה לכל טווח הגילים האפשרי, בלי להתפשר על מסרים חיוביים לקהל הצעיר ועל עלילה מעניינת המתאימה לכולם.

סרט זה סימל פריצת דרך טכנולוגית. אומנם קדמו לו יצירות של אנימציה ממוחשבת ותלת־ממדית, אך לא הופקו עד אז סרטים באורך מלא שהשתמשו אך ורק בטכנולוגיה זו. אולפני פיקסאר עשו את זה בצורה הטובה ביותר, במודעות מלאה ליתרונות ולחסרונות של הטכנולוגיה הקיימת, עצם ההתמקדות בצעצועים ממחיש זאת.

לא הייתה להם אפשרות להציג בני אנוש בדרך שלא תיצור אפקט של עמק המוזרות (uncanny valley)  – תחושה שמשהו שאמור להיות אנושי לא נראה באמת אנושי – ותעורר בקרב הצופים אי נחת. האנימציה נראית כמו פלסטיק והתנועה נראית רובוטית, ולכן ההתמקדות הזאת אפשרה להם ליצור סרט שעומד במבחן הזמן. אומנם יש חלקים מסוימים עם בני האדם שללא ספק התיישנו מאוד, אבל הם בשום צורה לא הורסים את הסרט, גם שלושים שנה אחר כך.

מאחורי כל הטכנולוגיה החדשנית נמצא צוות שלא היה מוכן להתפשר על האיכות הקולנועית של הסרט: ג’וס וידון, שידוע בזכות “באפי קוטלת השדים” ו”הנוקמים” נמנה עם הכותבים; הבמאי ג’ון לאסיטר, שהחל את דרכו כאנימטור בסרט המקורי של “טרון” בשנות השמונים; והמפיקה בוני ארנולד, שעבדה לפני כן על “משפחת אדאמס” ו”רוקד עם זאבים”.

צוות הדיבוב של “צעצוע של סיפור” כולל אומנם אנסמבל של כוכבי הוליווד, אבל הם זכו לבימוי מבריק שבזכותו שורות רבות היו מצחיקות בצורה מפליאה ולעיתים גם נעשו אייקוניות בפני עצמן. מעבר לטום הנקס וטים אלן, שדיבבו את וודי ובאז בהתאמה, בולטים גם הסטנדאפיסט המנוח דון ריקלס בתור מר ראש תפוד, שכמעט כל שורה שלו מצחיקה עד דמעות, וג’ון רצנברגר (“חופשיים על הבר”) בתור האם, חזיר החיסכון השנון.

לא רק הדיבובים נחרטו בתרבות הפופ לעד. המוזיקאי רנדי ניומן הלחין פסקול הסרט, וגם כתב וביצע שלושה שירים מקוריים, בהם You’ve Got a Friend in Me, שמנוגן כבר בקרדיטים הפותחים של הסרט, ומקשה על צופים בעלי זיקה נוסטלגית כלשהי לסרט לשמור על עיניים יבשות. גם הנעימות האינסטרומנטליות, שסגנונן קרוב יותר לפסקול קולנועי מסורתי ומתוזמר, הולחנו בקפידה והן מתאימות היטב לסצנות שבהן מנגנים אותן. חלקן, כמו Infinity and Beyond מהמרדף האחרון, מצטרפות לשורת המרכיבים בסרט שנעשו אייקוניים.

קשה גם שלא להתייחס ל”צעצוע של סיפור” בתור אבן דרך חשובה במיוחד, לא רק עבור אולפן פיקסאר, שהמשיך ליצור חלק מסרטי האנימציה הטובים מכל הזמנים, אלא לאנימציה בכלל. הסרט עודד מתחרים כמו דרימוורקס לעסוק בתחום, כמו במקרה של “עבודת נמלים” משנת 1998, ואף אפשר לייחס אותו כמקור השראה ליוצרים העצמאיים של “כיפה אדומה: הסיפור האמיתי”. הם שאפו ליצור בעצמם סרט אנימציה תלת־ממדי בלי לקבל תמיכה מאולפן או ממפיץ בשלב ההפקה.

מעבר לקולנוע, הדמויות של “צעצוע של סיפור” זכו להגשים את המטרה שלהן בסרט – להעניק אושר לילדים שישחקו איתן, בכך שהפכו להיות צעצועים בעולם האמיתי. דור שלם של ילדים קיבלו בובות של וודי שאפשר היה לכתוב על המגף שלו את שמם בטושים לא מחיקים, ואפשר לשער כי חלקם אפילו התחילו להעריך קולנוע בכלל בזכות האהבה לסרט.

הסרט נכלל באחת מסדרות האנימציה הטובות בכל הזמנים (כולל שני המשכים מצוינים, אחד טוב ואחד בדרך שאיכותו טרם ידועה), הוא סלל את הדרך לשורה של סרטים נהדרים, כמו “מפלצות בע״מ” ו”רטטוי” וקבע סטנדרט חדש בז׳אנר סרטי הילדים.