סטיבן קינג הוא כנראה אחד הסופרים הכי פופולריים בתחום עיבודי הקולנוע, ולא בכדי – סגנון הכתיבה שלו ייחודי מאוד. קינג יודע לייצר אימה ומתח המזעזעים את נפש האדם, שבה הוא חופר ללא רחמים רק באמצעות מילים. יש משהו עדין וחמקמק באימה הקיומית שמזדחלת מעמודי הספרים של קינג שכמעט ואי אפשר להעביר בפורמט מצולם, מושקע ככל שיהיה. יש כמה במאים יחידי סגולה שהצליחו לעשות זאת ואחד מהם הוא רוב ריינר, שאחראי לעיבוד הקולנועי ל״מיזרי״.

”מיזרי” הוא סיפור חשוב ואישי במיוחד עבור קינג. הוא סירב למכור אותו לאולפנים הוליוודיים במשך שנים, והסכים רק כאשר רוב ריינר ביקש לצלם את הסרט, מכיוון שזה יצר את העיבוד המועדף על קינג לספר של עצמו באותה תקופה – ”אני והחבר׳ה”. כעת הסרט מציין 35 שנים ליציאתו, וזו הזדמנות טובה לחזור ולחקור את אחד מסרטי האימה ששינו את פני הקולנוע.

פול שלדון (ג’יימס קאן) הוא סופר פופולרי שהתפרסם בזכות כתיבת הרומן ״מיזרי״. מתוסכל מהעובדה שהצלחת הקריירה שלו טמונה בכתיבת ספרות זולה, הוא נוסע לעיירה סילבר קריק, קולורדו, כדי לקבל השראה לכתיבת יצירה משמעותית. לרוע מזלו, כשהוא משלים את כתיבת הספר ויוצא לכיוון ניו יורק, נקלע שלדון לתאונת דרכים קשה בעקבות סופת שלגים שמפתיעה אותו.

כששלדון פוקח את עיניו ומבין שהוא חי, הוא מגלה שהוא נמצא בביתה של אנני וילקס (קת׳י בייטס), אחות בבית חולים מקומי שהצילה אותו בזירת התאונה. אט אט מבין שלדון שהוא למעשה כלוא בביתה של אנני, שמתגלה כאישה מעורערת נפשית האובססיבית לו ולספרו ”מיזרי”.

העלילה נעה בין חקירת ההעלמות של הסופר המוערך בעולם שבחוץ לבין התמודדותו של שלדון החבול והפצוע עם השובה שלו, שבה הוא תלוי כדי לשרוד, בין קירות הבית. שלדון מבין שחייו קשורים בסיפוק של אנני, ומתחיל לכתוב ספר חדש בסדרת ״מיזרי״.

אפשר להגיד ש״מיזרי״ הוא סרט מינימליסטי. רובו מתרחש בחדר אחד בלבד, ומככבים בו שני שחקנים. איך, אם כך, נוצרת תחושת אימה מסמרת שיער? בראש ובראשונה בזכות הכימיה של קת’י בייטס וג’יימס קאן.

בייטס, שלפני הופעתה ב״מיזרי״ הייתה שחקנית תיאטרון עלומה, לוהקה לסרט הזה לאחר שהתפקיד הוצע לשחקניות וותיקות ומפורסמות כמו בט מידלר. ההחלטה הזו, למעשה, היא אחת הסיבות המרכזיות להצלחה האדירה של הסרט – והיא הייתה יריית הפתיחה לקריירה המצליחה של בייטס, שמאז שיחקה באין ספור סרטים (בהם ”טיטניק” ו”חצות בפריז”) וסדרות טלוויזיה (בהן ”אימה אמריקאית”).

הרקע של בייטס בתיאטרון, לצד כישרון המשחק האדיר שלה, אפשר לה לשחק את הפסיכופתית שקינג חלם עליה. היא הצליחה ליצור דמות פגועה ומצולקת שנעה בין רגעי שלווה מדומים לאובדן עשתונות מוחלט. כשקת’י בייטס מאבדת את העשתונות הקהל משקשק, אבל היא מפחידה פי וכמה דווקא ברגעים שבהם נראה שהיא רגועה וקרת רוח. המעבר החד והלא צפוי בין שני המצבים הללו משאיר את הצופה על הקצה מהרגע הראשון ועד שכתוביות הסיום מופיעות על המסך. עכשיו תארו לכם שאתם כלואים עם הדמות המרתיעה הזו, בזמן שיכולת ההליכה שלכם נפגעה לגמרי, בחדר אחד קטן. ולא רק שהחדר הזה קטן וצפוף – המצלמה מצלמת רק נקודות מצומצמות מתוכו, ובחלק מהשוטים תופסות פניה של אנני את רוב הפריים. מפחיד? מפחיד.

גם ג׳יימס קאן נכנס לדמות המאתגרת הזו בצורה יוצאת דופן. הוא מייצג פסיביות ואסרטיביות בו זמנית בהתפרצויות אומץ מול אנני, מול האומנות, מול הגורל שלו, בעודו כלוא וממתין להצלה שממאנת להגיע. העבודה המשותפת של שני השחקנים מחיה את הסרט ולא נותנת לו להפוך למשעמם לרגע אחד. וזוהי תמצית העניין: הצוות שעבד על הסרט הזה, כולם כאחד, הצליח להבין מה מטלטל כל כך בספרים של קינג – מה שעוד לא קרה, אבל עלול לקרות בכל רגע. השבריריות של האדם, החרדה השוכנת בפריים של ידית שעומדת להסתובב, בקולות של צעדים מתקרבים לדלת, במבט חטוף מחלון החדר למכונית שמתקרבת לבית.

דבר מרכזי וחשוב נוסף שעבר מהספר דרך העדשה הוא האלגוריה שעומדת מאחורי רבים מספריו של קינג – העינוי והאובססיה ביצירת אומנות ובכתיבה. יש משהו כמעט אוטוביוגרפי בכל הסיפורים שלו, וגם העלילה של הסרט הזה עוסקת בפועל בתהליך הכתיבה של שלדון. הדרך לכתיבת ספרו הכן הראשון עוברת דרך הגיהינום, אבל הוא מבין שהחוויה הזו אפשרה לו ליצור לראשונה יצירה מדם ליבו (תרתי משמע).

הפסקול של הסרט, שהלחין מארק שיימן (”נדודי שינה בסיאטל”), הוא הדבק שמחבר בין החומר המצולם לעולם הספרות. הוא משמש מין מראה למה שמתרחש ומגביר עוד יותר את התחושות שנוצרות על המסך, אבל לא באופן שמסגיר את מה שעתיד לקרות מראש, אלא כמו הרגשת האימה בסרט – בצורה חתרנית.

״מיזרי״ הוא ההוכחה שגם (ובמקרה הזה אולי אפילו בזכות) שימוש באמצעים מינימליסטיים לחלוטין מאפשר ליצור סרט אימה מטלטל בעל אמירה עמוקה על הפסיכולוגיה של האדם. בלי שום אפקטים גרנדיוזיים ובלי מראות של אלימות קיצונית – אלא רק ברמזים על מצב מזעזע. הוא קבע סטנדרט סגנוני חדש בז’אנר האימה ובעולם עיבודי הקולנוע הספרותיים, וחשף לעולם את אחת השחקניות החשובות והמוכשרות בתרבות האמריקאית.