אין ספק שבעשורים האחרונים דיסני איבד את מעמדו על אף התפוקה המוגברת והראוותנית. סיקוולים, פריקוולים, ספין אופים והגרועים מכולם – עיבודי לייב אקשן – שלרובם המוחלט אין טעם וריח. נדמה שחלפו הימים שבהם היה מדובר באולפן חלוצי של מקוריות וקסם. אף סרט בארסנל המסיבי לא חסין מהחץ המורעל של עיבוד לייב אקשן, והקורבן הבא שלו הוא, לצערנו הרב, אחד הסרטים הגדולים, החשובים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה של האולפן – ״פלונטר״ (Tangled) שחוגג כעת 15 שנים ליציאתו.

הליהוקים לעיבוד החדש כבר החלו, ויקירת הקהל סקרלט ג’והנסון נמצאת במגעים לתפקיד הנבל – ליהוק מעניין לכל הדעות שאף גרם להרמת גבה או שתיים. אך זה לא משנה את העובדה שבכל מקרה העיבוד הזה לא צריך לקרות, ואפשר לצפות לאכזבה מקילומטרים עוד לפני שנכתבה שורה בתסריט או נדלקה מצלמה.

״פלונטר״, בהרבה מובנים, פתח את תקופת ״הרנסנס השנייה״ של דיסני עם יציאתו, והוא גדוש במחוות ובהערצה לסרטי הנסיכות הקלאסיים בעודו מניח את אבני היסוד לסרטים שיבואו אחריו. הוא גם נס הפקתי וקולנועי בפני עצמו: הרעיון לסרט על פי האגדה של רפונזל התגלגל באולפן במשך שנים ועבר אין ספור שינויים עיצוביים ועלילתיים עד שהוחלט לבסוף להפיקו כסרט דו ממדי קלאסי.

בעקבות האכזבה הקופתית של ״הנסיכה והצפרדע״ מ-2009, שהיה אמור להחזיר את גדולתו של ז’אנר סרטי הנסיכות לאחר היעדרות קולנועית ארוכת שנים, הוחלט שהסרט שרפונזל תקבל יהיה הולם יותר לתקופה וינסה על הדרך גם לפנות לקהל רחב יותר, כלומר בנים. דיסני סבר שהמילה ״נסיכה״ מרתיעה בנים, והסרט, שהיה אמור להיקרא על שם הנסיכה, קיבל שם ״הולם״ יותר, אך לפחות הוא חמוד ומתאים להווי.

אבל השינוי המשמעותי יותר היה השינוי מדו ממד לתלת ממד, שכן בכך הוא נעשה לסרט הנסיכות התלת ממד הראשון של האולפן. על אף שצוות ההפקה, הבמאים והאנימטורים לא התלהבו תחילה מהשינוי, הם החליטו לנצל אותו לטובתם, ושקדו על שילוב פריימים דו־ממדיים בסביבה תלת־ממדית בהשראת הסרטים הקלאסיים של דיסני – מהלך שהיה חדשני לזמנו ונתן לסרט מראה ציורי ייחודי.

אין ספק שפיסת המידע המוכרת ביותר על הסרט היא הטכנולוגיה שנאלצו ליצור מאפס במיוחד בשביל הסרט הזה, בעיקר בשביל המאפיין הבולט של רפונזל – השיער הארוך והשופע שלה. העבודה על התוכנה ארכה שש שנים והובילה לניפוח תקציב הסרט לסכום אימתני של 260 מיליון דולר, שהקנה לו את תואר סרט האנימציה היקר ביותר בהיסטוריה, שיא שטרם נשבר עד היום. זו גם הסיבה העיקרית לכך שהתעקשו ואפילו התחננו לא להוציא סרט המשך, וטוב שכך. אין ספק שרואים את ההשקעה המטורפת בכל פריים ותנועה, וגם בסטנדרטים של ימינו הסרט מחזיק ואפילו מתעלה במראה שלו על פני סרטים רבים אחרים, בייחוד אלה של דיסני עצמם.

״פלונטר״ היה סרט נסיכות ברוח התקופה שכלל מחוות למורשת המפוארת של האולפן: עולם צבעוני ועשיר בפרטים, שירים מעולים ואייקוניים, קאסט דמויות מצומצם ואהוב, שני סיידקיקים חייתיים ונבל טוב, בתיבול הומור מודרני סרקסטי – כל האלמנטים של הצלחה מסחררת. כל סרט נסיכות שבא אחריו ניסה להעתיק אותו, לרוב ללא הצלחה (לפחות בקטע האומנותי). רפונזל נעשתה במהרה אחת מנסיכות דיסני האהובות ביותר, ופלין ריידר הוכתר כאחד הנסיכים האהובים, ובצדק רב. מערכת היחסים ביניהם שובת לב, והמסעות המקבילים שלהם לגילוי עצמי מעוררים הזדהות רבה, בייחוד זה של רפונזל.

רפונזל (מנדי מור) היא נערה צעירה הלכודה במגדל זה שנים בהוראת אימה הרעה, גות’ל (דונה מרפי). פעם בשנה, ביום ההולדת שלה, רפונזל רואה פנסי אור מונפים לשמיים בחיפוש אחר הנסיכה האבודה מהממלכה הסמוכה, והיא חולמת לראות את הפנסים בעצמה מקרוב, ולמעשה גם לגלות את העולם החיצון. לאחר שגנב בשם פלין ריידר (זאקרי לוי) נתקל בטירה החבויה שבה היא גרה, בעודו אוחז בכתר הנסיכה שגנב, השניים חוברים זה לזה בהבטחה – הוא יראה לה את פנסי האור מקרוב והיא תחזיר לו את הכתר האבוד. את השניים מלווים חיית המחמד הנאמנה של רפונזל, הזיקית פסקל, והסוס מקסימוס מהמשמר המלכותי, שרודף אחריהם ללא מנוח.

״פלונטר״ לוקח את הנוסחה הקלאסית של סרטי הנסיכות של דיסני ונותן לה כמה טוויסטים וניואנסים חדשים ומרעננים שרק הופכים את הסרט למהנה יותר בכל צפייה מחדש. העושר הוויזואלי והרגשי מרימים אותו כמה רמות, והייחודיות שלו מתבטאת באנימציה המופלאה, בהומור, בקטעי השירה וברגעים המרגשים והרומנטיים בין רפונזל, קרן אור אנושית, ויוג’ין, שלומד ליהנות שוב מהחיים ומהחופש. הם משלימים זה את זה בדרך מקסימה ואותנטית מאוד שבזכותה מערכת היחסים שלהם נחשבת לאחת הטובות ביותר בהיסטוריה של האולפן.

הסרט גם לא מפחד לעסוק בצורה די ישירה בנושאים קודרים יותר, כגון גזלייטינג ומניפולציה רגשית, שמתבטאים בדמותה המאיימת של גות’ל, ביחסים שלה עם רפונזל ובניסיונותה לעוות את המציאות והעולם החיצון כדי לדכא את הסקרנות והחלומות של רפונזל.

כשמסתכלים על הסרט בהשוואה לסרטים שבאו אחריו, רואים את הדילול הרעיוני והאומנותי, או לפחות הבטחות לדיונים שנופלים חלק ושטוח. על אף ש״פלונטר״ גם לא זכה להצלחה הקופתית והתרבותית שדיסני ייחל לו, הוא טיפס למעמד סרט קאלט, והסרטים הבאים שיצאו במסגרת האולפן החווירו בהשוואה אליו.

גם לא ניתן להתעלם מהמושג ״הרנסנס השני״, שבא לידי ביטוי בהצלחות כלכליות ענקיות ובהשתלטות תרבותית שיצאה משליטה (אנחנו מסתכלים עליך, “לשבור את הקרח”), לעומת הניסיון הכן והאמיתי לעשות שוב סרטים טובים ואיכותיים שמצליחים לרגש, בזכות אנימציה מרהיבה ומוזיקה סוחפת ואייקונית.

נדמה שדיסני שכחו מה הפך את ״פלונטר״ להצלחה אדירה והדרגתית שסוחפת אנשים עד היום. יש סרטים כמעט מושלמים שלא צריך לגעת בהם ולחלל אותם, וברור שמידת ההשקעה בעיבוד הלייב אקשן לא תתקרב למידת האהבה וההקפדה שנשפכה על המקור המצויר. אחרי “פלונטר”, שהיה האחרון שזכה למגע הזהב, נדמה שהקסם הישן והטוב של דיסני דעך סופית, כמו שערה הקסום והזהוב של רפונזל, שמאבד את קסמו כאשר חותכים אותו.