תודה רבה ליוביסופט על עותק הביקורת!

“אנו 117: פקס רומנה” הוא הכותר הראשי ה־8 (כן כן) בסדרת משחקי האסטרטגיה “אנו”, שבכל פעם לוקחת אותנו לתקופה אחרת בהיסטוריה האנושית ונותנת לנו את המושכות לבניית ציוויליזציה משגשגת או כושלת עד מאוד.

לעומת משחקי אסטרטגיה אחרים, כמו Age of Empires, לא ניתן לשלוט אינדיבידואלית בכל אחד מהאנשים, והמשחק תופס השקפה יותר עילית – במקום לנהל ברמת המיקרו מה כל דמות ודמות עושה, עלינו לנהל דברים ברמת המאקרו, ולוודא ששרשרות תספוקת ממשיכות להתקיים ושהאזרחים מרוצים ויש להם מספיק משאבים, החל מאוכל ועד בגדים וסבון וכלה בהסכמי מסחר עם שחקנים אחרים. שרשראות התספוקת מניעות את גלגלי העיר: מכרה בהר כורה ברזל, שמגיע לנפחייה, היוצרת חרבות שצריכים החיילים, או גידול שיבולת שנקצור כדי להכין לחם לתושבים – ועל הכול ניתן לפקח.

ישנם שני מצבי משחקי עיקריים. הראשון הוא מצב חופשי, שבו ניתן ליצור את האימפריה מאפס ולהילחם נגד שחקני מחשב או אמיתיים. המצב השני, מצב הקמפיין, מומלץ למי שלא מכיר את הסדרה. מצב זה נותן לנו את האפשרות להיכנס לנעליים של אחת משתי דמויות: מרקוס, המקודם בהפתעה לתפקיד מושל ונשלח להקים עיר רומית חדשה, ומרסיה, המיועדת להתחתן, אך יוצאת נגד הנורמה ומטפסת בסולם ההיררכיה והכוח. עם כל אחת משתי דמויות אלה תצטרכו להקים עיר רומית חדשה ותנווטו במסך הערפל של הפוליטיקה הרומית, אך למעשה מדובר במסגרת שנועדה ללמד את המשחק, שכן לא מצאתי את מצב העלילה מעניין כל כך.

הופתעתי מרמת הירידה לפרטים והבחירות במשחק. בתור מרקוס, למשל, נגיע לאזור חדש עם תושבים מקומיים באקט 2, ונוכל לבנות בניינים וטכנולוגיות חדשות עבורם, ובהמשך נוכל אף להחליט אם להתקדם בעץ הטכנולוגיה לכיוון הרומי או לא, ודמויות מסוימות בעלילה אפילו יתייחסו להחלטה זו ויפעלו בהתאם. המשחק עצמו מהנה מאוד, וכמו שאמר חברי הטוב בני, שבמשך חודשים ניסה לגרום לי לשחק במשחק הקודם – מהווה מעין תרפיה כאשר כל גלגלי השיניים עובדים בסנכרון מופתי ומאזן התזרים חיובי.

על אף שהמשחק מרשים וכיף, הוא מאכזב מאוד בפן הטכני שלו, לפחות על ה־PS5. הדבר התמוה הראשון מבחינתי הוא הבחירה לנעול את המשחק ל־30 פריימים לשנייה. המשחק לא מתאפיין בגרפיקה כבדה בכלל, ולכן לא ראיתי שום סיבה נראית לעין לנעול אותו, וכאשר פניתי לקבל מידע נוסף מיוביסופט, נאמר לי כי בחירה זו בוצעה כי יש הרבה אלמנטים זזים על המסך ולא רצו להכביד על ביצועי המשחק, ואם באמת 60 פריימים היו גורמים לבעיות טכניות כלשהן, הבחירה לבחור ב30 היא כנראה הנכונה. אומנם אחרי זמן לא רב בתוך המשחק מתרגלים לזה יחסית, אבל למי שקצב פריימים חשוב להם מאוד – ראו הוזהרתם. הדבר השני שדי אכזב אותי הוא חוויית המשתמש בתפריטים והסבר על המשחק, לפחות ב־PS5. ישנם תפריטים בתוך תפריטים, ולא תמיד הם מוסברים בצורה ברורה, ומצאתי את עצמי בונה את העיר ואחרי זמן מה רואה שיש לי מאזן שלילי ושכל המפעלים הפסיקו ייצור, כי המחסנים שלי היו מלאים. מוזר, שכן בניתי את כל הבניינים האפשריים לאותו פרק זמן. אבל אז ראיתי שתחת תפריט של בנית מפעל כלשהו יש למעשה תת־תפריט שנותן לנו אופציה לבנות את שאר הבניינים באותה שרשרת תספוקת, אף שזה לא הודגש מספיק בהסברים של המשחק. במקרה אחר ביקשו ממני להגיע לאזור מסוים ולחבור לכמה ספינות, אך המקום היחיד שהיו בו ספינות לא התקדם בעלילה, ונאלצתי לחפש בגוגל כדי להבין שיש משימות, לא כולן, שניתן ללחוץ עליהן כדי לראות איפה המטרה הבאה, וכך הבנתי שאני צריך להגיע בכלל למקום שטרם גיליתי, שם הספינות חיכו לי מאחורי ערפל הקרב.

אם אתם לא אוהבים לנהל משאבים ולחכות בזמן שהכלכלה צומחת לאט־לאט, או אם תעדיפו משחק מהיר יותר ודופמין מפידבק מהיר לפעולות שלכם, משחקי “אנו” הם לא בשבילכם. אבל אם אתם מתגעגעים למשחקי האסטרטגיה של פעם, ז’אנר דועך ומת בעולם הגיימינג של היום, שווה לנסות אותו. אה, והמשחק הקודם בסדרה מוצע עכשיו בחינם ב־PS+ Extra.