תמונה באדיבות "פורום פילם"

חג המולד. התמונות באינסטגרם מתמלאות בעצי אשוח זוהרים, הרדיו משמיע בלופים את מריה קארי, כאילו כדי לתת תחושה של חו”ל, ואולפני הוליווד מתחרים על הספוט האחרון להשקת שובר קופות, שאולי בתקווה גם ייכנס לרשימות סיכומי השנה בשבוע הבא. הסוס של אולפני סוני בתחרות השנה הוא “אנקונדה”. הנוהל נעשה מוכר: לוקחים IP נוסטלגי וממחזרים אותו, בתקווה למלא את האולמות בעידן שבו המנדט של בתי הקולנוע הולך ונחלש. וכשנגמרים כל המותגים המוצלחים, מפשפשים בבוידעם ובוחרים באחד פחות מוכר, ומשנים אותו מספיק כדי שיתאים לקהל מודרני, ואם אפשר אז שגם יהיה pg-13  – למיקסום רווחים. לפעמים זה עובד טוב, כמו במקרה של “הכפיל” משנה שעברה: מותג לא שחוק שעליו הלבישו קומדיית אקשן רומנטית והרפתקנית – מהסוג שלא ראינו כמעט מאז תחילת שנות האלפיים. “אנקונדה” מנסה להיכנס לאותן הנעליים.

העלילה מספרת על גריף (פול ראד) ודאג (ג’ק בלאק), חברי ילדות לוזרים שמתגעגעים לימי התבגרותם, שבהם צילמו סרטים ביתיים בבימויו של דאג. מאז גריף מנסה את מזלו לשווא בתעשייה, בעוד דאג ויתר על חלומותיו ההוליוודיים ומביים סרטוני חתונות שהוא לא מרוצה מהם. גריף מספר לו ולשני חבריהם, קלייר (ת’אנדי ניוטון, “ווסטוורלד”) וקני (סטיב זאן, “יומנו של חנון”), שהוא קנה את הזכויות למותג של “אנקונדה” ושהארבעה יוכלו להגשים את חלומם הישן לשחזר את הסרט. הם יוצאים לברזיל ומצלמים אותו באופן עצמאי, בעזרתה של בחורה מקומית, אנה (דניאלה מלשיור, “יחידת המתאבדים”).

 

 

למעריצי קולנוע, בפרט אלה שרואים את מקומם לפני או מאחורי המצלמה, יהיה קל להתחבר לסרט, בייחוד לחלקו הראשון. התוספת שבחרו היוצרים להוסיף לרימייק – סיפור הרקע לדמויות – מצליחה להעביר את התשוקה של כל מי שחולם על המקצוע הזה. חלק מהדיאלוגים בין דאג לגריף על תכנון הסרט יגרמו לקהל לרצות לפתוח מצלמה ולצלם משהו משלהם. גם בעולם שבו כל כך הרבה שחקנים ואנשים מהתעשייה מתראיינים (או מראיינים זה את זה, משום מה) באובר רצינות – זה מצליח להזכיר לכל מי שחלם על המקצוע הזה כי בבסיס זה אמור להיות פאן – כמו ילדים שמשחקים בהעמדת פנים בגן.

אבל הפאן צריך להשתלב עם השקעה רצינית – וזהו אחד מעקבי האכילס של “אנקונדה”. ניכר מאוד שג’ק בלאק נהנה בצילומים, אבל כמו ב”מיינקראפט”, המשחק שלו עצלני מאוד. הוא רץ על אוטומט, עושה את השטיקים וה”גופיות” שלו, ונדמה כאילו הוא לא השקיע בכלל בהופעה שלו. לפעמים זה מצחיק, כמו בסצנת החזיר המוצלחת שסוני, בטיפשותה, שילבה בטריילר, אבל לרוב זה נופל או מעורר תחושה שכל הדליברי של הטקסט פשוט לא נכון, בייחוד בסצנות דרמטיות. אירוני ש”אנקונדה” הוא כמו מחווה של כמה מסרטיו הטובים ביותר של בלאק ושילוב ביניהם, כמו “רעם טרופי” (קומדיית אקשן על צילומים במקום טרופי שהולכים ומשתבשים), “קדימה, תריץ אחורה” (שסיפר על קולנוע עצמאי), “קינג קונג” (שבו ג’ק בלאק משחק במאי) וחלק מהקומדיות שהפכו אותו למפורסם – שם הוא שייף את דמות הלוזר ה”גופי” בעל הלב הרחב.

מי שלמרבה הצער לא עוזרים לו הם שאר הקאסט, בייחוד פול ראד. הצ’ארם הלבבי של ראד מופעל גם הוא באוטומט, בלי הרבה השקעה או מאמץ משחקי. השניים, שזכו לפופולריות מוצדקת בזכות השתתפותם בכמה מהקומדיות הטובות ביותר של שנות האלפיים, מפילים לא מעט סצנות שהיו יכולות להצחיק יותר או לתת לדמויותיהם עומק וחיבור רגשי. שניהם, בלאק וראד, הוכיחו שהם יודעים לסחוב סרטים. אז מה התדרדר?

את ת’אנדי ניוטון היה מאוד נחמד לראות בקומדיה, אבל לא זכורה סצנה שאפשרה לה להראות יכולות קומיות. את ההופעה הכללית שלה קשה להגדיר כמצחיקה, אלא כדרמטית פחות מ”ווסטוורלד”. מי שבולט לטובה הוא דווקא סטיב זאן. השחקן שפרץ ב”מציאות נושכת” באמצע הניינטיז, ואף התעלה על חבריו לקאסט, שנעשו מפורסמים יותר, נחשב אז לכישרון קומי עולה. עם השנים הוא נעשה אחד השחקנים הכי אנדרייטד בהוליווד בגלל תפקידים קטנים בסרטים שברובם היו זבל שאף אחד לא שמע עליו. הוא חזר למיינסטרים עם סרטי “יומנו של חנון” המצוינים, אך זה לא הספיק. כיף לראות שהוא קיבל תפקיד גדול בסרט שיזכה לקהל רחב יותר, ולא מפתיע שהוא זה שאחראי לרוב הבדיחות שעבדו. ניכר שבניגוד לשאר, הוא באמת בא לעבוד.

המגרעת הגדולה של הסרט היא רמת כתיבה נמוכה. סרטים שהתסריט שלהם טוב נחשבים למצרך נדיר כיום, כזה שהוליווד ממעיטה בחשיבותו. חלקו הראשון והאחרון של “אנקונדה” מצליחים לעיתים להצחיק, אבל באמצע יש בטן שלמה שלא מעלה אפילו גיחוך. אלה סוג הבדיחות שהצופה יכול להבין איך ניסו להצחיק על הנייר, אבל במבחן התוצאה זה לא עובד. נוסף על כך, התסריט כולל המון דיאלוגים חסרי סאבטקסט שמאכילים בכפית דברים שמראש היו ברורים. וגרוע מכול – הדמויות. אם ב”רעם טרופי” הצופים הבינו את סוגי הטיפוסים כבר בסצנה הראשונה, “אנקונדה” מסתיים בתחושה שגם אחרי שעה וחצי לא ברור מיהן הדמויות. יש גם עלילת משנה על גניבת יהלומים עם דמותה של דניאלה מלשיור, אבל זה מיותר כל כך ולא משתלב או מתפתח, וברוב הסרט שוכחים שהדמות הזו קיימת.

המרכיבים לנוסחה היו נכונים: קומיקאים מוכשרים בסרט פאשן לקולנוע עם כמה ג’אמפסקרס צפויים אך מוצלחים בין הצחוקים. אבל כשמגישים בדיחות שלא עובדות, נבל נחש מ־CGI מאוד לא אמין, ועוד שבוע לאחר צאת “אווטאר” – לא ברור איך זה היה יכול להצליח. הוליווד יכולה להמשיך למחזר מותגים ישנים, אבל אם היא רוצה שהם יהיו טובים, היא צריכה ללהק אנשים שישקיעו קצת יותר.

2

לפחות הג'אמפסקרס היו אחלה

פחות

אהבתי

נכתב על ידי:

About the Author: שחר קפילי

שחר קפילי
שחקן מתחיל ובוגר לימודי תסריטאות באוניברסיטה הפתוחה

תמונה באדיבות "פורום פילם"

חג המולד. התמונות באינסטגרם מתמלאות בעצי אשוח זוהרים, הרדיו משמיע בלופים את מריה קארי, כאילו כדי לתת תחושה של חו”ל, ואולפני הוליווד מתחרים על הספוט האחרון להשקת שובר קופות, שאולי בתקווה גם ייכנס לרשימות סיכומי השנה בשבוע הבא. הסוס של אולפני סוני בתחרות השנה הוא “אנקונדה”. הנוהל נעשה מוכר: לוקחים IP נוסטלגי וממחזרים אותו, בתקווה למלא את האולמות בעידן שבו המנדט של בתי הקולנוע הולך ונחלש. וכשנגמרים כל המותגים המוצלחים, מפשפשים בבוידעם ובוחרים באחד פחות מוכר, ומשנים אותו מספיק כדי שיתאים לקהל מודרני, ואם אפשר אז שגם יהיה pg-13  – למיקסום רווחים. לפעמים זה עובד טוב, כמו במקרה של “הכפיל” משנה שעברה: מותג לא שחוק שעליו הלבישו קומדיית אקשן רומנטית והרפתקנית – מהסוג שלא ראינו כמעט מאז תחילת שנות האלפיים. “אנקונדה” מנסה להיכנס לאותן הנעליים.

העלילה מספרת על גריף (פול ראד) ודאג (ג’ק בלאק), חברי ילדות לוזרים שמתגעגעים לימי התבגרותם, שבהם צילמו סרטים ביתיים בבימויו של דאג. מאז גריף מנסה את מזלו לשווא בתעשייה, בעוד דאג ויתר על חלומותיו ההוליוודיים ומביים סרטוני חתונות שהוא לא מרוצה מהם. גריף מספר לו ולשני חבריהם, קלייר (ת’אנדי ניוטון, “ווסטוורלד”) וקני (סטיב זאן, “יומנו של חנון”), שהוא קנה את הזכויות למותג של “אנקונדה” ושהארבעה יוכלו להגשים את חלומם הישן לשחזר את הסרט. הם יוצאים לברזיל ומצלמים אותו באופן עצמאי, בעזרתה של בחורה מקומית, אנה (דניאלה מלשיור, “יחידת המתאבדים”).

 

 

למעריצי קולנוע, בפרט אלה שרואים את מקומם לפני או מאחורי המצלמה, יהיה קל להתחבר לסרט, בייחוד לחלקו הראשון. התוספת שבחרו היוצרים להוסיף לרימייק – סיפור הרקע לדמויות – מצליחה להעביר את התשוקה של כל מי שחולם על המקצוע הזה. חלק מהדיאלוגים בין דאג לגריף על תכנון הסרט יגרמו לקהל לרצות לפתוח מצלמה ולצלם משהו משלהם. גם בעולם שבו כל כך הרבה שחקנים ואנשים מהתעשייה מתראיינים (או מראיינים זה את זה, משום מה) באובר רצינות – זה מצליח להזכיר לכל מי שחלם על המקצוע הזה כי בבסיס זה אמור להיות פאן – כמו ילדים שמשחקים בהעמדת פנים בגן.

אבל הפאן צריך להשתלב עם השקעה רצינית – וזהו אחד מעקבי האכילס של “אנקונדה”. ניכר מאוד שג’ק בלאק נהנה בצילומים, אבל כמו ב”מיינקראפט”, המשחק שלו עצלני מאוד. הוא רץ על אוטומט, עושה את השטיקים וה”גופיות” שלו, ונדמה כאילו הוא לא השקיע בכלל בהופעה שלו. לפעמים זה מצחיק, כמו בסצנת החזיר המוצלחת שסוני, בטיפשותה, שילבה בטריילר, אבל לרוב זה נופל או מעורר תחושה שכל הדליברי של הטקסט פשוט לא נכון, בייחוד בסצנות דרמטיות. אירוני ש”אנקונדה” הוא כמו מחווה של כמה מסרטיו הטובים ביותר של בלאק ושילוב ביניהם, כמו “רעם טרופי” (קומדיית אקשן על צילומים במקום טרופי שהולכים ומשתבשים), “קדימה, תריץ אחורה” (שסיפר על קולנוע עצמאי), “קינג קונג” (שבו ג’ק בלאק משחק במאי) וחלק מהקומדיות שהפכו אותו למפורסם – שם הוא שייף את דמות הלוזר ה”גופי” בעל הלב הרחב.

מי שלמרבה הצער לא עוזרים לו הם שאר הקאסט, בייחוד פול ראד. הצ’ארם הלבבי של ראד מופעל גם הוא באוטומט, בלי הרבה השקעה או מאמץ משחקי. השניים, שזכו לפופולריות מוצדקת בזכות השתתפותם בכמה מהקומדיות הטובות ביותר של שנות האלפיים, מפילים לא מעט סצנות שהיו יכולות להצחיק יותר או לתת לדמויותיהם עומק וחיבור רגשי. שניהם, בלאק וראד, הוכיחו שהם יודעים לסחוב סרטים. אז מה התדרדר?

את ת’אנדי ניוטון היה מאוד נחמד לראות בקומדיה, אבל לא זכורה סצנה שאפשרה לה להראות יכולות קומיות. את ההופעה הכללית שלה קשה להגדיר כמצחיקה, אלא כדרמטית פחות מ”ווסטוורלד”. מי שבולט לטובה הוא דווקא סטיב זאן. השחקן שפרץ ב”מציאות נושכת” באמצע הניינטיז, ואף התעלה על חבריו לקאסט, שנעשו מפורסמים יותר, נחשב אז לכישרון קומי עולה. עם השנים הוא נעשה אחד השחקנים הכי אנדרייטד בהוליווד בגלל תפקידים קטנים בסרטים שברובם היו זבל שאף אחד לא שמע עליו. הוא חזר למיינסטרים עם סרטי “יומנו של חנון” המצוינים, אך זה לא הספיק. כיף לראות שהוא קיבל תפקיד גדול בסרט שיזכה לקהל רחב יותר, ולא מפתיע שהוא זה שאחראי לרוב הבדיחות שעבדו. ניכר שבניגוד לשאר, הוא באמת בא לעבוד.

המגרעת הגדולה של הסרט היא רמת כתיבה נמוכה. סרטים שהתסריט שלהם טוב נחשבים למצרך נדיר כיום, כזה שהוליווד ממעיטה בחשיבותו. חלקו הראשון והאחרון של “אנקונדה” מצליחים לעיתים להצחיק, אבל באמצע יש בטן שלמה שלא מעלה אפילו גיחוך. אלה סוג הבדיחות שהצופה יכול להבין איך ניסו להצחיק על הנייר, אבל במבחן התוצאה זה לא עובד. נוסף על כך, התסריט כולל המון דיאלוגים חסרי סאבטקסט שמאכילים בכפית דברים שמראש היו ברורים. וגרוע מכול – הדמויות. אם ב”רעם טרופי” הצופים הבינו את סוגי הטיפוסים כבר בסצנה הראשונה, “אנקונדה” מסתיים בתחושה שגם אחרי שעה וחצי לא ברור מיהן הדמויות. יש גם עלילת משנה על גניבת יהלומים עם דמותה של דניאלה מלשיור, אבל זה מיותר כל כך ולא משתלב או מתפתח, וברוב הסרט שוכחים שהדמות הזו קיימת.

המרכיבים לנוסחה היו נכונים: קומיקאים מוכשרים בסרט פאשן לקולנוע עם כמה ג’אמפסקרס צפויים אך מוצלחים בין הצחוקים. אבל כשמגישים בדיחות שלא עובדות, נבל נחש מ־CGI מאוד לא אמין, ועוד שבוע לאחר צאת “אווטאר” – לא ברור איך זה היה יכול להצליח. הוליווד יכולה להמשיך למחזר מותגים ישנים, אבל אם היא רוצה שהם יהיו טובים, היא צריכה ללהק אנשים שישקיעו קצת יותר.

2

לפחות הג'אמפסקרס היו אחלה

נכתב על ידי:

About the Author: שחר קפילי

שחר קפילי
שחקן מתחיל ובוגר לימודי תסריטאות באוניברסיטה הפתוחה