מופע האשליות “אינטראקטיב” של נמרוד הראל הדהים את הקהל בשנים האחרונות פעם אחר פעם, ובשנת 2026 עתיד לצאת “אחד למיליון”, מופע שייקח את האינטראקטיביות צעד אחד קדימה, כל זאת בהשראת תחביב משחקי הקופסה. מה הקשר בין השניים? לקסם הבא שלו תצטרכו להיות חדים וקשובים.

“זה הולך להיות פוסט קצת ארוך, אבל לחלק קטן מכם (זעיר, יש לומר) הוא אולי ישנה את החיים”. כך נפתח פוסט מפתיע בעמוד הרשמי של נמרוד בפייסבוק. “אני חולה על משחקי קופסה. מה זה חולה? משחק לפחות שלוש פעמים בשבוע, 3–4 שעות, בכל פעם בארבע קבוצות שונות. אני לא מדבר על אליאס אדום, אני מדבר על משחקי קופסה כבדים. ולפני שחובבי קטאן יחייכו בהזדהות, אגיד שבהשוואה למשחקי הקופסה שאני וחבריי משחקים, קטאן זה לשחק בגוגואים. עזבו אתכם, אני מדבר על משהו אחר לגמרי, עולם שלא ידעתם שקיים”.

המנטליסט הנודע הפתיע את הקהל כולו בידיעה שהוא בעצמו גיק כבר שנים.

“בימי התיכון העליזים שלי הייתי שחקן מבוכים ודרקונים נלהב, וככל שהתבגרתי גיליתי שאני בעיקר אוהב את הצד הטקטי, שהיה חסר לי במבוכים ודרקונים, ומצאתי אותו במשחקי מחשב פנטסטיים. אפילו כתבתי ספר פנטזיה עב כרס, ‘כפירה’, כך שעולם הפנטזיה תמיד היה חלק מחיי. אבל לצערי לא הצלחתי למצוא משחק פנטזיה שולחני שהצליח להלהיב אותי כמו משחק מחשב טוב. קיבלתי פעם המלצה על טליסמן, וזה פחות או יותר גמר את הרצון שלי לנסות משחקי קופסה מהז’אנר לעשר שנים לפחות. זה משחק פשוט נורא, וזה מה שחשבתי שלתחביב יש להציע: רק טליסמנים”, מספר לנו נמרוד על עברו.

בתקופת הקורונה נחשף נמרוד למשחק המחשב Divinity: Original Sin 2, שאף הוא הפך למשחק קופסה, אך בגרסה פחות מוצלחת. אט־אט נפתח לנמרוד שוב התיאבון לחקור מחדש את תחביב משחקי הקופסה.

“במהלך שיטוטיי נחשפתי בטעות למשחק בשם Jaws of the Lion, ןעד היום אני מחשיב אותו למשחק הקופסה הטוב בעולם, בשקלול כל המדדים. כבר אחרי הסשן הראשון הבנתי שמדובר בעולם שלם שלא הייתי מודע לקיומו, והתחלתי לנבור באתר BGG ובקבוצות פייסבוק בחיפוש אחר המשחקים הבאים שלנו, והבנתי שנגענו רק בקצה הקרחון. אגב, אני משחק גם במשחקי קופסה קלילים יותר, למשל, Dice Throne, אבל יש משהו שמאחד את כולם: תמיד יש מפלצת בצד השני. מהבחינה הזאת אני עדיין בתיכון”.

השילוב בין נמרוד ותחביב משחקי הקופסה במופע החדש מוסבר כך:

“המופע החדש שלי, ‘אחד למיליון’, שעולה בינואר 2026, נולד מתוך חוויית משחקי הקופסה. מופעי מנטליזם הם תמיד מעין משחק סולו: יש שחקן אחד, המנטליסט, שמשחק באנשים ובמחשבות שלהם, והקהל פסיבי, רק צופה, צוחק ונדהם. לפני שנתיים החלטתי לבנות מופע שהוא כמו משחק שיתופי, כלומר הקהל מבצע את המופע כולו בעצמו. אני כמעט לא עושה דבר, ורק מדריך את הצופים איך לבצע את ההדגמות. אפשר לומר שאני היחיד שקרא את ספר החוקים. הצופים הם אלה שמפעילים את האינטואיציה שלהם כדי לעשות דברים בלתי נתפסים שקורים להם בידיים ממש. זאת חוויה אימרסיבית עוצמתית, כי בפעם הראשונה יש לך הזדמנות להרגיש איך זה להיות אומן חושים. וכמו משחק קמפיין טוב, המופע בנוי בדרגת קושי הולכת ועולה: בתחילתו יש טוטריאל שבו הצופים מתנסים בהדגמה שהסיכוי שתצליח הוא אחד לשניים, וככל שהמופע מתקדם רמת הקושי והמורכבות עולה, ובסוף המופע הקהל מצליח לבצע משהו שהסיכוי שהוא יעבוד הוא אחד למיליון – מעין קרב בוס. נדרשו לי שנתיים ליצור אותו, ונתקלתי באין־סוף פלייטסטינג וטעויות, חלקן נוראות, כמו טלפון חדש של מתנדב שרוסק בטעות לחתיכות”.

עבור נמרוד יצירת מופיע כזה היא חוויה יוצאת דופן, ובבדיקות הראשוניות הוא אף הופתע לגלות עד כמה המופע עובד.

“אני באמת מאמין שיצרתי את Jaws of the Lion של מופעי המנטליזם. אני מתרגש כמו יוצר משחק קופסה שהמשחק הראשון שלו יוצא לאור. בקיצור, בואו לשחק איתי – יהיה פסיכי לגמרי”, מסכם נמרוד.

נחזור לפוסט המקורי: אם התוכן עורר בכם מעט קנאה על האופן שבו הוא מספיק לשחק כל כך הרבה במהלך השבוע, נמרוד מסביר:

“יש לי את המקצוע הכי טוב בעולם. אני מופיע בערבים, כך שרוב הבקרים שלי פנויים. יש לי קבוצת מנטליסטים שהלו״ז שלהם דומה לשלי, והם משחקים איתי לפחות בוקר אחד בשבוע. יש לי גם קבוצה של חברי ילדות שאיתה אני נפגש בשישי בבוקר, ועוד קבוצה של חברים מימי האוניברסיטה שאיתה אני נפגש לפחות ערב אחד בשבוע, לפעמים שניים – תלוי אם יש עומס בהופעות או לא. כמו כן, יש לי ילד בן 14 חמוד רצח שמשחק איתי לפחות פעם בשבוע. אה, ויש לי אישה מפרגנת. אולי הייתי צריך להתחיל בזה”.

למרות כל הזמן הפנוי לכאורה, מומלץ לא למהר להזמין את נמרוד לשולחן משחקים אקראי.

“מעולם לא יצא לי להשתתף בכנסים של התחביב, ואני מודה שזה גם לא מפתה אותי. אני משחק כל כך הרבה עם האנשים שאני הכי אוהב אצלי בסלון, כך שלא קורץ לי לשחק עם זרים אי שם”.

הפוסט המלא של נמרוד  כבר עודד רבים לחקור את התחביב בעצמם, אך חשוב להבהיר במה נמרוד משחק בפועל, שכן מדובר בטעם נרכש שלא בהכרח מתאים לכולם.

“האהבה הגדולה שלי היא למשחקי קמפיין שיתופיים – כל השחקנים ביחד נגד המשחק, עדיף כזה שכולל תנועה טקטית במרחב, דמויות שנבנות ומתעצמות מסשן לסשן, מקסימום אינטראקציה וסינרגיה בין השחקנים, סשן שניתן להתחיל ולסיים בשלוש שעות, מינימום טקסט וזמן בין משימות – כי לא באנו לדבר, באנו לפעול – ובאופן מוזר גם מינימום מיניאטורות. אני שונא את הפלסטיק האפור הזה שכמעט תמיד בא על חשבון עושר תכני ומשחקי”.

במילים אחרות, מדובר במשחקי “אמריטראש”, בניגוד לקטאן או ל־Ticket to Ride, למשל, שנחשבים “משחקי יורו”. “במשחקי יורו יש פחות מזל, פחות אימרסיביות לתמה, פחות קונפליקט ופחות אינטראקציה בין השחקנים – ואלה בדיוק הדברים שאני אוהב. קצת מזל מביא הרבה אדרנלין, טוב שלא הכול בשליטה של השחקנים, בדיוק כמו בעולם שמחוץ למשחק. התמה קריטית לי כדי שייווצר עולם משחק ששואב אותי אליו, אבל הכי חשובים אלה הקונפליקט והאינטראקטיביות. הסיבה העיקרית מבחינתי לשחק במשחק קופסה ולא במשחק מחשב היא האינטראקציה עם החברים שלי. המשחק בשבילי הוא, לפני הכול, אירוע חברתי”.

ואם בכל זאת לוחצים עליו לתת תשובה על סגנונות אחרים, הוא מודה:

“אני אוהב מאוד משחקים כמו Blood Rage, Tyrants of the Underdark או Arcs, שהם אמריטראשים עם נטייה קלה ליורו. ואם המצב ממש קשה – אני מוכן לעשות סיבוב של Splendor, אבל לא שמעת את זה ממני”.

עם חבריו “הפחות חכמים”, כהגדרתו, הוא משחק גם בדברים פשוטים יותר – כמו “במילה אחת” אבל גם Perudo, משחק קוביות לשישה אנשים לכל היותר, נהדר לטיולים. אבל מעל כולם יש את טרוקו – משחק קלפים רגיל לחלוטין שבו הוא משחק כבר יותר מ־25 שנה. בעיניו זה משחק הקלפים הטוב בעולם, והוא טוב כי לדבריו, מדובר במשחק אמריטראשי במהותו: פחות חשיבה ברידג’ית ויותר נוכלויות, סימנים סודיים ובעיקר אומץ.

למרות היתרונות הברורים של מנטליסט, נמרוד לא רואה בכך יתרון משמעותי במשחקי קופסה.

“כשאתה משחק עם מנטליסטים, לכולם יש אותם כישורים, וכשאני משחק עם חברים שאינם מנטליסטים, שום שטיק לא עובד עליהם כי הם מכירים אותי כבר 20 שנה. אם אשחק עם אנשים זרים אולי יהיה לי יתרון, אבל כנראה בגלל זה אני לא משחק במשחקי זהות סודית – או פשוט כי הם משעממים אותי מאוד. כמה אפשר לדבר?”

ולסיום, נמרוד מסביר שהקסם האמיתי הוא לדעת איך להיכנס לתחביב.

“אני לא חושב שיש דרך נכונה אחת או משחק אחד שיגרום לכולם להתאהב. יש אנשים שלא סובלים משחקי קמפיין שיתופיים בכלל ואת Jaws of the Lion בפרט, ויש כאלה שמשחקי אמריטראש משעממים אותם, והם אוהבים דווקא למלא דוחות שנתיים למס הכנסה. אם אתם חובבי אקשן ופנטזיה – תתחילו ב־Blood Rage. זה משחק תחרותי שמתחילים ומסיימים בשעתיים–שלוש. אחרי Jaws of the Lion אני ממליץ לעבור ל־Tales from the Red Dragon Inn, אחד ממשחקי הקמפיין הטובים ששיחקתי בהם, פשוט יצירת מופת. אם אתם פחות מתחברים לפנטזיה, הייתי מתחיל במשהו רגוע יותר כמו Pandemic או משחק יורו טהור כמו Wingspan. אפשר גם Splendor או אפילו לקנות רביעיית דמויות ב־Dice Throne ולצאת לדו־קרב של אחד על אחד”.

“מה שכן, לצערי”, הוא מוסיף, “העובדה שאין מספיק משחקים כבדים מתורגמים פשוט מעידה על מספר שחקנים קטן מאוד בארץ. בצ’כיה נכנסתי לחנות משחקי קופסה והייתי בהלם מכמות המשחקים הכבדים בשפה הצ’כית. הסיבה לכך היא לא שהצ’כים לא יודעים אנגלית, אלא שרבים מהם משחקים במשחקי קופסה כבדים. אנחנו רחוקים שנות אור מגרסת גלומהייבן בעברית. הדרך היחידה לנסות לשנות את זה היא להפיץ את הבשורה, להזמין חברים חדשים להתנסות ולא להפסיק לדבר על ההנאה בתחביב – אחרת נמשיך להישאר שוק קטן. אני מתקן: שוק קטאן”.

ולסיום ממש נשאל נמרוד במה הוא משחק לאחרונה. תשובתו הכנה היא ש”כרגע אני בעיצומו של קמפיין ב־Tidal Blades 2, לקראת סוף קמפיין ב־Hero Realms, חורש על Return to the Dark Tower ועושה בוס בשבוע ב־Leviathan Wilds. כולם משחקים מצוינים ומומלצים. ופעם בשבועיים טרוקו – זה לנשמה”.