תודה לעדלי יונייטד על עותק הביקורת

לא גיבור על, גובלין על?

סדרת Styx: Master of Shadows, שנולדה כספין-אוף צנוע אך שאפתני, הציעה משהו שלא רואים הרבה: משחק התגנבות טהור שבו אתם לא הלוחם הכי חזק בשטח – אלא היצור הכי פגיע בו. ההמשך, Styx: Shards of Darkness, הרחיב את המפות, העמיק מעט את המערכות ושימר את הייחודיות של הסדרה כבחירה נישתית אך איכותית לחובבי ז’אנר ההתגנבות. Styx: Blades of Greed מנסה להמשיך בדיוק מאותה נקודה. הוא לא ממציא את עצמו מחדש – אבל גם לא באמת מצליח לשדרג את הנוסחה.

נתחיל מהחוזקות: הסצנות הסינמטיות נראות ממש טוב. ניכרת השקעה אמיתית בבימוי, בתאורה ובאנימציות. Styx עצמו נשאר כריזמטי כתמיד – ציני, מודע לעצמו ומלא עקיצות קטנות ששוברות את האפלה מסביב – והעולם מצליח להיות אפל, צפוף ומסוכן. כשהמשחק עובר מסצנה לגיימפליי, נראה שהפוטנציאל שם. השאלה היא כמה ממנו מתממש.

קטן, ירוק ומאוד־מאוד חלש

חשוב להבהיר: Styx הוא לא “חלש יחסית”; הוא חלש מאוד. קרב ישיר הוא כמעט תמיד טעות. גם שומר בודד עלול להפוך לאיום רציני אם פספסתם תזמון, ושניים–שלושה יגמרו אתכם במהירות. מצד אחד, החולשה הזו נאמנה לפילוסופיית הסדרה, שכן אתם לא אמורים להילחם. מצד שני, מערכות המשחק לא תמיד מדויקות מספיק, והחולשה הקיצונית הזו היא לעיתים לא ממש בחירה אמיצה אלא דווקא חוסר איזון. המשחק דורש שלמות, אבל לא תמיד מתגמל אותה. גם עץ היכולות מצומצם יחסית. חלק מהיכולות שניתן לפתוח דרכו הן בסיסיות מאוד למשחקים כאלה ואמורות היו להיות שם מההתחלה, כמו החבאת גופה בתוך ארון או תיבה והתנקשות מתוך אחד מהם. במשחק שכל כולו מתבסס כמעט לחלוטין על מכניקת התגנבות היה מקום לעומק גדול יותר וליותר יצירתיות, יותר סיכונים ויותר כלים. חוויית המשחק דומה יותר לשיח מטופח מאשר ליער פראי של אפשרויות.

מדברים מכל עבר

הסאונד אינו הבעיה הגדולה ביותר של המשחק, אבל הוא בולט מאוד. השימוש בסראונד לא מדויק. קולן של הדמויות נשמע כאילו הוא מגיע מכל הרמקולים בו זמנית – בלי תחושת מיקום ברורה בסצנות העלילתיות – והאימרסיה נפגעת. זה לא שובר את המשחק, אבל זה מוציא אותך ממנו. במקום להרגיש שאתם במסדרון אבן חשוך, אתם פתאום מודעים לסלון שלכם. במשחק Stealth אימרסיה היא לא בונוס – היא הבסיס.

התנקשות רועשת מדי

הבעיה המהותית יותר נמצאת בליבת ההתגנבות עצמה. כל התנקשות מושכת תשומת לב – לא כרמז עדין, לא כמשהו שניתן לשלוט בו באמצעות מיומנות, אלא מספיק כדי ששומרים אחרים יגיבו גם אם פעלתם בצורה נקייה. הבעיה הזו יוצרת דיסוננס עיצובי: גם אם פעלתם באופן מושלם, העולם מגיב כאילו עשיתם רעש מיותר. נדמה שהמשחק לא תמיד משחק לפי הכללים שהוא עצמו הגדיר, ובז’אנר שבו הוגנות ודיוק הם הכול – זה מורגש מאוד. לא פעם מצאתי את עצמי מתנקש בשומר אחד ולאחר מכן נס מהזירה כשגיליתי ששלושה שומרים אחרים רודפים אחריי, ורק אחרי שחיכיתי שיפסיקו לחפש אותי חזרתי להתנקש בשומר נוסף.

כשזה עובד – זה עובד

צריך לומר ביושר כי יש רגעים נהדרים. תכנון מוקדם, מדידת פטרולים, קפיצה מושלמת בין קורות, חיסול שקט ובריחה דרך נתיב מילוט שתכננתם מראש – אלה רגעים שנותנים סיפוק אמיתי, ובהם המשחק מזכיר למה הסדרה הזו ביססה לעצמה קהל נאמן. אבל הרגעים הללו, שאינם עקביים מספיק, צצים למרות החיכוכים הקטנים ולא בזכות מערכת מלוטשת לגמרי.

צל עם פוטנציאל, אור שלא נדלק

Styx: Blades of Greed הוא משחק בעל זהות ברורה אך ביצוע לא אחיד. הוא לא שבור והוא לא חסר רעיונות, אבל הוא מהודק פחות ממה שז’אנר כזה דורש. במשחק התגנבות כל פרט – סאונד, תגובת אויבים, עומק יכולות – חייב להיות מכויל בצורה כמעט כירורגית. במשחק הזה יש יותר מדי חיכוכים קטנים שמצטברים לחוויה מעט מתסכלת. אם אתם חובבי Stealth קשוח וסבלני, ייתכן שתמצאו במשחק מספיק כדי ליהנות. אבל אם ציפיתם לקפיצה משמעותית קדימה של הסדרה, תחושו החמצה.