מאז שראתה אור לראשונה בשנת 2016, “דברים מוזרים” גדלה והתפתחה לממדים עצומים וכבשה כל פינה במיינסטרים של תרבות הפופ. הסדרה שהחייתה את האייטיז מחדש והציתה את דמיונם של מיליוני מעריצים בעולם הפכה לתופעה של ממש. לאחר שלוש שנים של המתנה ארוכה מדי שכללו מגפה עולמית, הגיע הרגע המיוחל – קיבלנו עונה חדשה מהניילונים, והפעם גדולה יותר (תרתי משמע), בוגרת יותר ואפלה הרבה יותר. בינינו, לא בטוח שזה דבר חיובי.

קשה לתמצת את העלילה של העונה הנוכחית, מכיוון שהיא מתפצלת לכמה קווי עלילה שונים. אילבן, או בשמה האמיתי/בדוי ג’יין, גרה עם משפחת באיירס בעיירה לנורה בקליפורניה. החיים שם לא קלים לה, והיא עוברת מסכת התעללויות על בסיס יום־יומי מצד חברותיה לשכבה סטייל הסרט “קארי” (ילדה עם כוחות מיוחדים שעוברת התעללות מצד בני כיתתה. דא). שאר החבורה מנסה למצוא את עצמה בתיכון: מייק ודסטין עדיין דחויים חברתית ומוצאים מפלט במועדון D&D תחת הנהגתו של אדי מנסון (ג’וזף קווין, “משחקי הכס”, “עלובי החיים”). לוקאס נעשה מקובל כשהוא מצטרף לנבחרת הכדורסל של בית הספר ומקס מתבודדת ומתמודדת עם טראומת מותו של אחיה בילי. יש עוד כמה קווי עלילה מינוריים שאם אתחיל לפרט עליהם כרגע לא נסיים עד מוחרתיים. כאן, רבותיי, טמונה הבעיה של העונה הזו – אבל תכף נגיע לשם.

נבל חדש מגיע להוקינס – לורד וקנה. ביכולתו לקרוא מחשבות ולהציף טראומות עבר, ובזמן שהוא מחליש את קורבנותיו, הוא מחסל אותם בדרכים שהן לא פחות מהומאז’ נפלא לסלאשר הקלאסי “סיוט ברחוב אלם”. חדי העין גם יבחינו ברוברט אנגלנד בתפקיד אורח, מי שגילם את הפסיכופת החרוך בעל כפפת הסכינים. העיירה כולה בסטרס לא נורמלי ודברים יוצאים משליטה. עוד משהו יצא משליטה במהלך הצפייה בעונה הזו מבחינתי – הריכוז שלי. מכיוון שכל פרק בעונה הרביעית הוא באורך של סרט ממוצע (אורכו של הפרק השביעי הוא שעה וחצי!), מצאתי את עצמי מאבד ריכוז ומשוטט בנייד לכמה שניות. יותר מדי קווי עלילה לדמויות פחות חשובות בסיפור הזה. לורד וקנה הוא ללא ספק הנבל המאיים ביותר שהיה עד כה בסדרה, ולכן לא מן הנמנע שכשהוא היה על המסך – הייתי מרוכז במתרחש במאת האחוזים.

האחים דאפר יצקו תשע שעות של דיאלוגים וסצנות מותחות לתוך שבעה פרקים שחלקם היה די מתיש, אבל החלקים שלא – סיפרו סיפורים טובים ומסקרנים. מעניין לראות שככל שהחבורה גדלה פיזית ומנטלית והחמידות שלה נעלמה לאורך העונות, כך גם העניין בהן הולך לאיבוד. רק בפרק האחרון של כרך א’ אפשר להבין ולו במעט למה התאהבנו בסדרה הזו מלכתחילה, בעיקר בזכות הטוויסט הכתוב לעילא בסופו. לעת עתה, נראה ש”דברים מוזרים” בעונתה הרביעית סומכת יותר על אהבת הקהל מאשר על עצמה. שלא תבינו אותי לא נכון – העונה הזו היא טובה, אבל קבלו דעה לא פופולרית: העונה השלישית עולה עליה באיכותה. היו עושים היוצרים בחוכמה אם היו מהדקים ועושים קצת ‘דיאטה’ לתסריט העצום הזה. כך היינו מקבלים פרקים מתומצתים ופחות נמרחים.

החלק השני של העונה יגיע אלינו ב־1 ביולי, והוא יכלול שני פרקים בלבד, כשאורכו של האחרון יהיה 150 דקות. נשגב מבינתי למה, אין לכך שום הצדקה, ואם אני רוצה להיות נביא לרגע – גם לא תהיה.

ציון (חלקי) בסולם גיקלופדיה: 7/10