טוב, כולנו כבר מבינים שבהוליווד המקוריות והדמיון יצאו לטיול ארוך בגלקסיה רחוקה־רחוקה, אבל בסרטים האחרונים הטרנד המיחזורי מתחלף. היוצרים לוקחים השראות ומשתמשים ברפרנסים מסיפורים ועלילות של סרטים אחרים, דבר מבורך כשלעצמו (טרנטינו עושה מזה אחלה כסף). אבל הבעיה מתעוררת כשבמקום השראה נטו, סרטים כאלה פשוט עושים שימוש בכל אלמנט מוכר שכבר ראינו עשרות אם לא מאות פעמים בסרטים אחרים. בקיצור, יש כאן מיחזור במסווה של השראה. הסרט האחרון והכאילו מקורי הוא “אף אחד לא יציל אותך” (דיסני+), שהוא לא יותר משעטנז לא ברור של “תיקים באפילה” פלוס “מקום שקט” פלוס “שכחו אותי בבית”.

אל הטרנד החדש מצטרף “היוצר”, פרי פיתוחו של גארת’ אדוארדס, שהעניק לנו את אחד מסרטי “מלחמת הכוכבים” הטובים ביותר – “רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים”. החדש של אדוארדס נחשב לאחד המסקרנים של התקופה האחרונה, והוא באמת כזה (אף על פי שהוא עוסק באחד הנושאים הטחונים ביותר). אבל יש לו בעיה אחת גדולה: התחושה שאופפת אותו היא שכבר ראינו את הסרט הזה בגלגולים קודמים.

בעתיד, האינטליגנציה המלאכותית היא חלק בלתי נפרד מחייהם של בני האדם ורובוטים משתלבים בשוק העבודה העולמי. מעבר לכוח עבודה אפקטיבי, הרובוטים מתקשרים בדיוק כמו בני אדם, עוטים פנים אנושיות והם בעלי אופי. מסיבות שלא נפרט כאן מפאת ספוילרים, מלחמה כוללת פורצת בין בני האדם לבינה המלאכותית. זאת אומרת, בין האמריקאים (כי הם מרכז העולם) לרובוטים באסיה החדשה, שתומכת בהם. ג’ושוע (ג’ון דייוויד וושינגטון, “טנט”) סוכן הכוחות המיוחדים, חוזר למשימה אחרונה כדי למצוא את ה”יוצר”, האחראי לעיצובם של הרובוטים ולפיתוח נשק סודי בדמות הילדה הרובוטית הראשונה. מכאן ואילך העלילה הופכת ל”שליחות קטלנית” פוגש את “המנדלוריאן” פוגשים את “אבא גנוב” (כל הסדרה).

נתחיל עם מה שטוב ב”היוצר”, ויש מספיק ממנו כדי להנות. בעידן של חיסכון בתקציבים ואפקטים ממוחשבים דלים, “היוצר” מספק תצוגת CGI ואפקטים חזותיים מרשימים למדי. השילוב של הרובוטיקה עם הפנים האנושיות נראה כל כך סימביוטי, אמיתי ואותנטי. אפילו הפיצוצים הכי גנריים שנראים בכל סרט מדע בדיוני או פעולה מלהיבים מאוד, וההשקעה בהפקה היא תאווה לעיניים שלא נראתה המון זמן על מסכי ה‏־IMAX, לא פחות. הסרט מצטיין גם בקטגוריית הפסקול. המוזיקה של הנס זימר סוחפת, מרגשת וחודרת ברגעים הקשים יותר והסנטימנטליים של הסרט. גם המשחק של רוב הקאסט ראוי לציון, ובמיוחד זה של ג’ון דייוויד וושינגטון, שמוכיח שוב כי הוא ראוי לתפקידים ראשיים כאלה. הכימיה בינו לבין מדלין יונה וילס, המגלמת את אלפי, הילדה הרובוטית הראשונה, טובה ואמיתית. באוברול הכללי, הטוב של “היוצר” עולה על הדברים שפחות טובים בו.

הבעיה מתעוררת כשבמשך שעתיים ורבע (שעוברות בקלילות יחסית) ישנה תחושה כי היינו בסרט הזה כבר, ובכמה גרסאות. המלחמה של בני האדם ברובוטים היא רפרנס ברור ל”שליחות קטלנית”. אך מעבר לרפרנס, זה פשוט העתק־הדבק, רק במין היפוך תפקידים ועם אפקטים הרבה יותר מרשימים. השימוש בצמד של ילדה קסומה ומיוחדת ואב לוחם עם מצפון גם הוא חרוש ולעוס. מה יש לנו בתפריט? מנדו וגרוגו, לאון ומתילדה (“לאון”), צ’ארלי ומיקו. לא חסר. נוכחותם הבולטת של אלמנטים מסרטי העבר גורמת לעלילת הסרט להיות צפויה, ושום דבר לא באמת מפתיע בו. כתוצאה מכך, “היוצר” פחות מרשים ממה שהוא באמת היה יכול להיות.

לגארת’ אדוארדס, שיצר את סרט “מלחמת הכוכבים” הטוב ביותר בלי להיות סרט “מלחמת הכוכבים”, היו את כל המשאבים ליצור עולם חדש ומדהים ויותר מהכול – מקורי. הבחירות שהוא מבצע במהלך הסרט תמוהות, הדמויות לא מספיק מנומקות והכול עטוף במעטפת של חזות מרשימה, פיצוצים ו־CGI. חבל שזה כל מה שיש לו להציע. אדוארדס מנסה להכניס אמירות אנטי־מלחמתיות (ישנה התייחסות ברורה למלחמת וייטנאם), אבל המסרים האלה לא נוקבים מספיק.

“היוצר” הוא סרט שרבים ציפו לראות אותו, בעיקר בגלל עבודותיו הקודמות של אדוארדס. מי שמצפה לקבל בו את מנת הבינה המלאכותית והפיצוצים החודשית שלו, בלי קשר לעומק הסיפור, ימצא בו סיפוק. אך מי שיחפש בו יצירה יוצאת דופן סטייל “בלייד ראנר”, סורי, זה לא המקרה. על אף 135 הדקות שלו, “היוצר” הוא סרט קליל (אולי יותר מדי) ולעתים פשטני, אבל בשורה התחתונה – הוא מהנה.