כבר חמש שנים מככבת בנטפליקס סדרת האנימציה הפרובוקטיבית “פה גדול”. תמיד כשנדמה שזהו, אין יותר בדיחות קקי־פיפי לספר או שאי אפשר כבר לצחוק על איברי מין שונים ומשונים, שערות שצומחות במקומות מוזרים בגוף ועוד דברים הזויים ששכחנו בגיל 16 – היוצרים ניק קרול ואנדרו גולדברג תמיד מצליחים לשלוף קונדום נוסף מהשרוול. החודש עלתה העונה השישית של הסדרה המצליחה (ואפילו חודשה לעונה שביעית – דבר יוצא דופן במונחים של נטפליקס), והיא מצליחה לשמור, במפתיע יש לציין, על הפופולריות של הסדרה ולא להמאיס אותה עלינו, לפחות לא כמו שמצופה מסדרה באורך כזה.

צופי “פה גדול” לדורותיהם יתייחסו לסדרה בכמה אופנים. יש כאלה שרואים אותה בתור פורנו לכל דבר, ובמובן מסוים קשה להאשים אותם. הסדרה לא בוחלת בשום אמצעי חזותי או מילולי כדי לתאר מצבים קיצוניים שבני הנוער שלה נכנסים אליהם (נעילת איבר המין על ידי מתקן המיועד לכך זה מספיק בוטה בשבילכם?). המעריצים הנלהבים יגידו לכם שכל מה שהסדרה עושה הוא להנגיש את ההתלבטויות המיניות של המתבגרים שלכם, הלבטים שלהם, הגדרת הזהות המינית שלהם ועוד ועושה זאת בהצלחה יתרה. את מה שהם לא מצליחים לספר לכם – אנדרו, ניק, מוריי וחבריהם יעשו בקלות ובגסות.

העונה השישית ממשיכה את המסורת של קודמותיה: תיאור מצבים בלתי אפשריים שבני טיפש עשרה נכנסים אליהם ודרך ההתמודדות שלהם בעזרת מפלצות הורמונים גסות רוח ומגלגלות מצחוק (קוני מספר אחת!), חרקי אהבה ופרפרים בבטן שעושים את מה שהם עושים שם בבטן (אחסוך מכם תיאורים קשים). האם זה עוד מאותו הדבר? כן, בטח. האם זה מוצלח? מאוד. “פה גדול” עדיין שומרת על מקומה כמחנכת למיניות מספר אחת בעולם, וזה לא משנה כמה גסה היא תהיה – זה עובד.

טיפול בנושאים כמו א־מיניות, יציאה מהארון ומיניות מתפרצת העלולה להתפוצץ בכל רגע מעולם לא היו נושאים קלים לטיפול במדיה הטלוויזיונית. בעזרת האנימציה והקולות המוכשרים מאחורי הדמויות החופש הוא אין־סופי, ואין כמו הומור טוב ומגלגל מצחוק כדי להעביר נושאים שנחשבים טאבו עבור אנשים מסוימים ולדלג בקלילות מעל השמרנות האמריקאית בדרך להשיג חופש מיני לכלל, גם אם זה אומר לחשוף איבר מין זכרי מצויר ומוזר.

בתצורתה השישית “פה גדול” מכוונת זרקור על היחסים של הילדים עם הוריהם. הדינמיקה הזו זכתה להתייחסויות שונות במהלך העונות הקודמות, אך הפעם היא נמצאת במוקד הסדרה, כך שברור לאיזה קהל העונה השישית פונה – אלינו, ההורים. כן, היא תמיד פנתה אלינו, אבל אם עד עתה היא התייחסה אלינו בתור הנערים המתבגרים הללו שחיפשו את עצמם לדעת במסדרונות בתי הספר ובתאי השירותים, הפעם היא מתייחסת אלינו כהורים וככאלה שצריכים וחייבים להכיל את הילדים המתבגרים שלהם. פרידה של הורים, תינוקת חדשה במשפחה, התנזרות ממין רחמנא ליצלן או סטיות מיניות – שבו, תקשיבו להם, תכילו אותם.

נקודת החולשה של “פה גדול” הייתה ונשארה, לטעמי – השירים. אין כמעט פרק שאין בו שיר שבמינימום שייך לדמות אחת ובמקסימום לכל הקאסט. אני מוצא את העניין מעייף וכזה שהופך את הסדרה למחזמר אחד גדול ומתיש. שיר אחד או שניים במהלך כל העונה הם בסדר גמור. הצורך הבלתי מוסבר הזה לפצוח בשיר כמעט בכל סיטואציה, גם אם היא לא מחייבת כזה, הוא מוזר ומיותר. הסדרה מתפעלת את עצמה בשני מבעים חזקים: הטקסטים והאנימציה. מבע נוסף רק גורע מהחוויה וגורם לגלגולי עיניים חוזרים ונשנים כמה פעמים במהלך העונה. “שוב פעם שיר???”

חרמנים ונהנים | מתוך “פה גדול – עונה 6”

“פה גדול” הצליחה ומצליחה להעביר נושאים חשובים הקשורים למיניות בדרכה הייחודית. הרעיון שהפציע אי שם ב־2017 במוחו של ניק קרול הפך למפלצת הורמונים בעצמו ומצליח לתווך נושאים הקשורים בהתבגרות ומיניות בלי לשים פס על אף אחד ובהצלחה מדהימה. הסדרה לא מתאימה לכל אחד (העונה השישית בהחלט מעלה רמה), ואם קשה לכם לדבר על מיניות באופן גלוי או לצחוק על נושאים הקשורים בה – עדיף שתצפו בסדרה יותר… “מנומסת”.

מדד גיקלופדיה: 8.5/10