״הנזירה הלוחמת״ מספרת את סיפורו של מסדר הנזירות הלוחמות, שנוסד איפשהו בין מסע הצלב השני ושלישי. אריאלה, שאיבדה את כל משפחתה, מצטרפת למסע ונלחמת בעוז ובגבורה. לאחר שהיא נפצעת באורח קשה היא מקבלת הילה מיוחדת במתנה מהמלאך אדריאל, שתורם חלק ממנו ובכך מציל את חייה. בתמורה היא מקדישה את חייה לכנסייה ולמטרה, ומייסדת את מסדר הנזירות הלוחמות (שעובר אח”כ לניהול גברי, שקובע את הקצב ומגדיר את המטרות).
מסדר הנזירות הלוחמות נלחם בשדים, בהידבקויות שונות וגם בטאראסק, השד שעולה ממעמקי הגיהינום ונמשך להילה כמו מגנט – הוא מצליח לחוש אותה ולזהות את מיקומה ברגע שהיא נמצאת בפעולה. כאמור, ההילה מקנה יכולות מיוחדת למי שמחזיקה בה בתוספת של העצמת היכולות הקיימות של הלוחמת הנבחרת.

בפרק הראשון הנזירה הלוחמת נפצעת אנושות לאחר עימות מול מאבטחי חברת הטכנולוגיה המתחרה בכנסיה. ההילה, מגיעה בטעות(או שלא?) לגופתה של אווה (אלבה בפטיסטה, “טימה”, “פטריק”), יתומה שנפטרה לא מכבר בבית היתומים אך כעת מקבלת הזדמנות שנייה.
הפרק אומנם צולע למדי ולא זורם אך הארט, פעלולי המחשב והצורה שבה עוברת ההילה, מרמזים על סדרה כיפית, קלילה ומעניינת. הפרקים מרגישים ארוכים ומייגעים ומציגים בילדאפים שלא נגמרים, הסברים והרבה פקה־פקה בתור הכנה לפרק העשירי והאחרון לעונה. שרדנו 40 דקות בכל פרק רק כדי לקבל הכנה לעונה השנייה.

נראה שמטרת הסדרה היא העברת מסר שבו אין לבטוח בכנסייה באופן טוטלי, שכן היא מוליכה אותנו שולל, מסתמכת על הפחדים שלנו ומנצלת אותם. בחירת ההילה בכופרת נראית תמוהה בעיני הקרדינל דורטי (חואקים דה אלמיידה, “24”, “דספרדו”) והרצון של הכנסייה לחסל את הכופרים, כאשר מולו ניצב האב וינסנט (טריסטן אולואה, “סקס ולוצ’יה”), אשר מאמין במתן הזדמנות לכולם. בסוף העונה הראשונה נגלה למה.

הקאסט האירופי תורם לסדרה המוכרת ב-Netflix, בדומה לשימוש המדויק בשפה הספרדית והאיטלקית (רק לי זה מרגיש מוזר שלא מתרגמים משפטים בספרדית או באיטלקית?!), שכן הסדרה מצולמת באנדלוסיה שבספרד ובוותיקן ומעוררת געגועים למקומות הקסומים הללו.

מדד גיקלופדיה: 7/10
למרות הסיפור והעלילה, עשרה פרקים של 40 דקות כל אחד הם יותר מדי. נוסף על כך, לסיים את העונה בסוף פתוח דורש הפגנה והתקוממות אל מול הטרנד הגואה של כל חברות הסטרימינג לייצר לכל סדרה עונות נוספות, כאילו לא מספיקה לנו הקורונה כרגע.