שוטר אחד מציע עסקה לשני עבריינים שאמורים לשבת 15 שנה בכלא. שניהם שוהים בחדרים נפרדים ללא שום יכולת לתקשר זה עם זה. השוטר מסביר לכל אחד מהם בנפרד שאם האסיר הראשון מלשין שהשני ביצע את העבירה אך האסיר השני שותק, זה שהלשין נשאר בכלא והשני משוחרר לחופשי. אם שניהם שותקים, כל אחד מהם נשאר רק שנה אחת בכלא, ואם שניהם מלשינים – כל אחד מהם נשאר רק 5 שנים בכלא. חיים הכט היה שואל: מה אתם הייתם עושים? לא משנה מה תבחרו, בטוח שלא תשבו בכלא, אך דילמה זו היא שיקול מעניין במשחק “דיקסיט”.

המילה “דיקסיט” בלטינית משמעותה “הוא/היא אמר/ה”. את משחק הקופסה יצר ג’ין לואיס רובירה בשנת 2010 והוא משחק מסיבות פסיכולוגי המיועד ל3-6 שחקנים בגרסה הבסיסית, או ל3-12 שחקנים בגרסה האלטרנטיבית, “דיקסיט אודיסאה”.

במשחק יקבל כל שחקן חמישה קלפים שבהם מופיעים ציורים שונים. אף קלף אינו זהה לאחר והאומנות היא רחבה ובעלת אלפי אפשרויות. כל איור יכול לתאר עולם ומלואו ולהעלות סיטואציה שונה בראשו של כל אחד מהשחקנים. לדוגמה, במבט על איור של תמנון אוכל צוללת – יחשוב שחקן אחד על “שודדי הקאריביים”, האחר יחשוב על השיר “ממעמקים” של עידן רייכל, והשלישי, שלא מבין איך משחקים, פשוט יראה ליטרלי תמנון אוכל צוללת.

כאן נכנס ההיבט הפסיכולוגי המרתק של המשחק, ואנחנו יכולים לראות מה כל אחד חושב, מרגיש, ומביע כלפי אותו איור.

בדומה למשחקי חברה אחרים שבהם שחקן אחד מבצע פעולה והשאר מגיבים לו, השחקן הנבחר נקרא “מספר הסיפורים”. הוא בוחר אחד מהקלפים בידו ומנסה להעביר את מה שהוא רואה לשאר השחקנים באמצעות רמז שיכול להיות כל דבר שרק ירצה: בדיחה, ציטוט, שם של סדרה, סצנה מסרט, ואפילו צלילים. לאחר מכן הקלף הנבחר מונח הפוך על גבי השולחן.

שאר השחקנים מגיבים לאיור הנבחר – כל שחקן בוחר את הקלף שבידו שלדעתו הכי מתאים לאיור הנבחר או הכי מזכיר איתו. וזאת כדי לבלבל את שאר השחקנים.

“דיסקיט” | צילום באדיבות הקובייה משחקים

מערבבים את כל קלפי האיורים ופורסים אותם על השולחן בצורה ממוספרת מאחד ועד מספר השחקנים. השחקנים שאינם “מספר הסיפורים” מצביעים על הקלף של האיור שלדעתם תיאר “מספר הסיפורים” (חל איסור שכל שחקן יבחר באיור שלו). לאחר מכן תחשף התשובה הנכונה, ושאר השחקנים מקבלים ניקוד בהתאם.

אבל רגע, איך דילמת האסיר קשורה בכלל למשחק הזה? היא מופיעה בשלב הניקוד עצמו.

אם כל השחקנים הצביעו פה אחד על האיור שתיאר מספר הסיפורים, או אם אף אחד לא בחר בו – מספר הסיפורים מקבל 0 נקודות, ושאר השחקנים – שתי נקודות. אם לא הייתה הכרעה פה אחד, מספר הסיפורים והשחקנים שהצביעו על הקלף שלו מקבלים שלוש נקודות.

כל שחקן (חוץ ממספר הסיפורים) מקבל נקודה אחת נוספת על כל הצבעה נכונה על הקלף שהשחקן בחר להניח. השחקן הראשון שמגיע ל-30 נקודות או יותר מנצח.

הדילמה היא שכל שחקן, כולל מספר הסיפורים עצמו, שוקל היטב איזה קלף להניח ואיזה איור לבחור כדי לנסות למקסם את הניקוד שלו, ולא להסתכן בקבלת אפס נקודות. מה שלא יהיה, בתור הבא מספר הסיפורים מתחלף.

הדברים הטובים במשחק הם אומנות יוצאת דופן וייחודית למשחק ושכל קלף שונה מהותית מהאחר. הקלפים ענקיים כך שלא מוציאים (בתקווה) לאף אחד את העיניים. המשחק מתאים למספר רב של משתתפים כך שכל קבוצה תשחק אחרת לגמרי במשחק. ועוד לא דיברנו על ארנבוני העץ החמודים שעוזרים לספור את הניקוד, מה שמוסיף למשחק חן. דיקסיט מציע מגוון הרחבות מעולה כדי להשתמש ביותר קלפים.

מנגד, משחק הבסיס מכיל 84 קלפים, ולכן לומדים להכיר את כל האיורים מהר מאוד, ויש הרגשה שהמשחק כבר מפסיק להיות ייחודי מתישהו. ישנה מעט חזרתיות עם הזמן והמשחק לא מספיק מחשבתי. רבים התורות שבהם אין שום קלף מתאים לסיטואציה, ולעיתים מרגישים צורך להניח קלף רק כדי לצאת מידי חובה. שיטת הניקוד מבלבלת שחקנים ובשלב מסוים פשוט מעדיפים לבחור לנקד בצורה פשוטה יותר. כמו כן, ככל שיש יותר אנשים מידת ההנאה אינה מובטחת שכן התורות מתארכים מאוד.