חובבי קולנוע יכולים להסכים על הרבה דברים: על אהבתם לסרטי כריסטופר נולאן או טרנטינו, על חוסר אהבתם לסרטי הולמרק או טיילר פרי. אדם סנדלר, לעומת זאת, מעולם לא זכה לקונצנזוס. סרטיו הקומיים, בייחוד אלה שיצאו בשנות האלפיים, פילגו כמעט תמיד את הקהל לשני מחנות – האחד רואה בסרטים שלו קומדיות עצלניות חסרות כישרון וילדותיות, והשני אוהב את ההומור הסנדלרי בזכות יכולותיו להצחיק ולרגש. מחנה אחד מתלונן שלסנדלר עוד יש קריירה, ואילו המחנה השני משמר אותה. אני תמיד השתייכתי למחנה השני, ולרגל יציאת “האפי גילמור 2” אספר איך סנדלר השפיע על הטעם הקולנועי שלי בצורה שאף יוצר אחר לא הצליח.

את סנדלר הכרתי לראשונה בילדותי, בשנת 2009. אימא שלי נהגה לשכור עבור אחי ועבורי סרטים מסניף הבלוקבאסטר הקרוב (זוכרים שפעם היה דבר כזה?), ובאותו יום היא בחרה סרט חדש בשם “סיפורים לפני השינה”. הסרט מספר על סקיטר (סנדלר), איש תחזוקה בבית מלון שנאלץ לשמור על האחיינים שלו ומגלה שכל סיפור שהוא מספר להם לפני השינה קם לתחייה ביום המוחרת. כאחד שתמיד העידו עליו כבעל דמיון מפותח, הסרט הזה היה “האזרח קיין” בשבילי. הוא חוגג יצירתיות ואופטימיות, מצליח להצחיק ולגעת בלב ואיכשהו להחזיק מעמד לאורך  שנים. אי אפשר להסביר איך, אבל יש בו פשוט תחושה של קסם. אימא שלי בזמנו סיפרה לי שאדם סנדלר עושה בדרך כלל קומדיות למבוגרים ושזו הפעם הראשונה שהוא עושה סרט לילדים, וזה גרם לי להרגיש שמכבדים אותי כצופה.

בקיץ 2013 המורים הקרינו לנו סרטים שהכיתה בחרה. הטעם שלי היה סרטי אנימציה, אז כשכולם דרשו לשווא להקרין סרט בשם “מגודלים”, הרגשתי מחוץ לתמונה. אבל זה היה השיח באותו קיץ. כל מי שהכרתי לא יכול היה לחכות לצפות ב”מגודלים 2″. אז הלכתי עם אבא שלי להקרנת ערב מוקדמת. האולם היה מפוצץ בבני גילי, בהורים, בסבתות ואפילו בילדים קטנים. אף פעם לא אשכח את הסצנה שבה ניק סוורדסון המסומם משתמש בשירותים של איקאה ואז פותח בטעות רפסודה – בעיקר מפני שבזמן שנקרעתי מצחוק הצצתי לאחור וראיתי אנשים מכל הגילים נקרעים יחד איתי. זה זיכרון שחקוק אצלי לטובה עד היום, מכיוון שמעבר לכך שהוא העמיק את האהבה שלי לסנדלר ולקומדיות, הוא הראה לי את הכוח של הקולנוע לחבר בין אנשים. כשחובבי סרטים מספרים על החוויות הקולנועיות הכי טובות בחייהם, אני תמיד תוהה מה היו חושבים אם בזמן שהם מדברים על סרטים כמו “אופנהיימר” או “שר הטבעות” אני הייתי מספר על שלי.

לדעתי הסרטים של סנדלר הם מעבר לקומדיות הדביליות שרואים בהן; הם מצליחים ללכוד מעין קסם קיצי: החופשיות, הילדותיות וההרפתקאות השטותיות. בתור ילדים או בני נוער אנחנו לפעמים חיים את זה, אבל כשאנחנו מתבגרים קשה יותר להוריד רגל מהגז ופשוט ליהנות. הסרטים של סנדלר מזכירים לנו להמשיך לחבק את הילדותיות והשטותניקיות גם כשאנחנו כבר מבוגרים.

שונאיו הווקאלים של סנדלר לא יסכימו איתי. חברת ההפקה בבעלותו, “האפי מדיסון”, כבר התרגלה מזמן לציונים נמוכים ברוטן טומייטוס. סנדלר עצמו נחשב ל”מריל סטריפ של פרסי הראזי” בזכות עשרות מועמדויות וזכייה אחת בפרס השחקן והשחקנית הגרועים ביותר על “ג’ק וג’יל”. סרטיו עלו על הכוונת של מבקרי קולנוע, שטענו שהוא מתעצל ועושה סרטים כתירוץ לצאת לחופשה עם החברים והמשפחה שלו, שתמיד באים בעסקת חבילה. מבקרים מסוימים אף נהנו להתריס ולכתוב שהיו מעדיפים להתאבד מאשר לצפות בסרטיו. מיילים שהודלפו מחברת “סוני” הביעו כעס על כך שהם מייצרים סרטים ברמה הזאת. ריקי ג’רוויס צחק בגלובוס הזהב ש”רשימת שינדלר” מצחיק יותר מ”פיקסלים”. מבקריו כינו את מעריציו “חסרי אינטליגנציה”.

בסנדלר דבקה התדמית של שק האגרוף של שונאיו, והיא אף פלשה לפרויקטים אחרים שלו. בריאיון בפסטיבל קאן נשאל פול תומאס אנדרסון למה ליהק את אדם סנדלר ל”מוכה אהבה” ואם יצא מדעתו. בריאיון לסרט “הסנדלר” נשאל הבמאי המוערך טום מקארתי אם לא חשש מביקורות שליליות בגלל הליהוק. כשסנדלר היה הראשון ליצור סרטים לנטפליקס, כולם הספידו את הקריירה שלו. סרטו “ששת המגוחכים” הוא הסרט המקורי השני של נטפליקס. למרות זאת, לאורך כל הקריירה הקומית שלו אין קונצנזוס לכאן או לכאן. מצד אחד “מגודלים” זכה לציון 10% ברוטן טומייטוס, ומצד שני הוא הקומדיה הכי ריווחית שלו. מצד אחד צחקו עליו שהוא עושה סרטים לנטפליקס והשוו אותם לסרטים שיוצאים ישירות לווידיאו, ומצד שני כולם שברו שיאי צפיות וסללו דרך שהמשיכה עם סקורסזה וגיירמו דל טורו.

סנדלר זכה לאהבת הקונצנזוס כשגילם תפקידים דרמטיים. מעריציו אהבו את יכולותיו כשחקן, ושונאיו אמרו: “הנה, הוא סוף־סוף מתאמץ ולא טס לעוד חופשה”. לדעתי, הוא היה צריך להיות מועמד לאוסקר על הדרמה “יהלום לא מלוטש”. נדהמתי לראות איך הקומיקאי שגדלתי עליו פשוט נעלם בתוך הדמות ומוכיח איזה שחקן מדהים הוא. החיבור הזה בין הדרמטיות לקומיות הוא סוד ההצלחה. קווין ג’יימס אמר בריאיון ל־ynet: “בסרטים של אדם סנדלר תמיד יש לב. ואז פלוץ”. הלב הענק, הפשטות והשטותיות לא גורעים מהסרטים, אלא מוסיפים להם.

אני יודע שאנשים יטענו שקומדיות חייבות להכיל אמירה חברתית־פוליטית ולהיות שנונות, אבל בעיני צריך לשפוט קומדיות בשאלה הפשוטה “האם צחקתי ונהניתי?” אצלי התשובה היא לרוב “כן”. לא פשוט להצחיק, גם לא בבדיחות פלוצים. ולא פשוט לגעת בלב של אנשים. לא כל סרטיו של סנדלר מושלמים, אבל הוא כמעט תמיד מצליח לגעת בלב שלי.