“נינג’ה אמריקאי” חוגג 40 שנה. זאת הזדמנות טובה לציין שיש סרטים שנולדו להיות אייקונים, כאלה שלא משנה כמה זמן יעבור מאז שיצאו לראשונה לאקרנים, תמיד כשתצפו בהם שוב תרגישו איך אתם חוזרים להיות ילדים שיושבים מול המסך: הלב דופק, העיניים נוצצות, ואתם פשוט נשאבים לעולם אחר.

סרטי פעולה היו לחם חוקם של ילדי שנות ה‏־80 וה־90, ובהם אני. קלטות וידאו בבלוקבאסטר השכונתי, חברים מהכיתה שהיו מתווכחים מי הכי חזק, וכולנו היינו מחכים לסוף השבוע רק כדי לשבת ולצפות שוב בסרטים האלה. “נינג’ה אמריקאי” היה אחד מאותם סרטים שהדליקו בי משהו אחר. לא רק קרבות ופיצוצים, אלא עולם חדש של מסתורין ואומנויות לחימה. כשאני צופה בו היום, בגיל אחר לגמרי, משהו באווירה הזו עדיין עובד. זה לא רק נוסטלגיה – זה גם הקסם הנצחי של סרט שבכלל לא התיימר להיות יצירת מופת, ובכל זאת הפך לקלאסיקה.

היופי ב”נינג’ה אמריקאי” טמון בפשטות שלו. הסרט מספר על ג’ו ארמסטרונג, חייל אמריקאי צעיר שמוצב בבסיס בפיליפינים. ג’ו שונה מכל השאר: הוא שקט, מסתורי, יש לו עבר לא ברור, ויותר מכול – יש לו כישורי נינג’ה יוצאי דופן. כשהוא מוצא את עצמו בלב קונפליקט מסוכן מול ארגון פשע שמבריח נשק, נאלץ ג’ו לחשוף את הצדדים הנסתרים שלו. הסרט עוקב אחרי הדרך שלו להפוך מלוחם בודד, זר בתוך יחידה צבאית שלא מקבלת אותו, לגיבור שמציל את חבריו וגם את אהובתו, שמן הסתם חייבת להיות בתו של הקולונל. הנבל הראשי, שנעזר בצבא של נינג’ות מאומנים, נותן לנו את כל מה שצריך מסרט פעולה מהסוג הזה: איום גדול, הרבה עימותים פיזיים, ובעיקר הזדמנות לראות את ג’ו נלחם באומץ מול סיכויים בלתי אפשריים.

“נינג’ה אמריקאי” לא התיימר להיות גדול או עמוק; הוא ניסה להיות כיפי, ובזה הוא הצליח בענק. הקרבות מתוזמרים בצורה שעד היום גורמת לך להחזיק אצבעות, התלבושות השחורות של הנינג’ות, בשילוב הרמיזות המיסטיות, יצרו דימוי שהפך לאייקוני. מעבר לזה, הסרט היה אחד הראשונים שהביאו את עולם הנינג’ות אל הקולנוע האמריקאי. עד אז נינג’ות היו משהו ששמענו עליו מסרטים יפניים או מסיפורים עמומים. אבל פתאום הגיע סרט הוליוודי עם שחקנים אמריקאים והכניס אותנו לעולם הזה בגדול. הפשטות העלילתית היא גם היתרון שלו. אין פה פילוסופיה מסובכת או דרמות כבדות; זה סרט שאתה בא ליהנות ממנו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לקאלט – אנשים חוזרים אליו לא מפני שהוא הסרט הכי מתוחכם, אלא מפני שהוא מזכיר להם למה הם בכלל התחילו לאהוב קולנוע.

מייקל דודיקוף, הכוכב הראשי, נקרא לשחק בסרט לאחר שצ’אק נוריס דחה את התפקיד. הוא לא היה ברוס לי, או סילבסטר סטאלון, ובכל זאת הוא הביא משהו אחר. היה בו שילוב נדיר של מראה תמים כמעט ונוכחות קשוחה על המסך. כשראית אותו לוחם, האמנת לכל תנועה. לצידו היה ג’קסון (סטיב ג’יימס), והדינמיקה ביניהם נתנה לסרט את הלב שלו. זה לא היה רק גיבור בודד, אלא גם אחוות לוחמים שהחזיקה את העלילה.

מובן שאי אפשר בלי מילה על מפיקי הסרט, מנחם גולן ויורם גלובוס, שעמדו בזמנו בראש חברת קנון. זו הייתה תקופה שבה קנון ייצרה סרטי פעולה בקצב מטורף, רובם בתקציבים קטנים, אבל בתשוקה רבה. גולן וגלובוס ידעו לזהות מה הקהל רוצה ונתנו לו את זה בלי להתבייש. “נינג’ה אמריקאי” היה חלק מהגל הזה – סרט שצולם בתקציב לא גדול, אבל כבש את העולם. הוא הראה שאפשר לקחת רעיון פשוט, להוסיף לו אקשן טוב, קצת רומנטיקה והרבה קרבות נינג’ה ולקבל סרט שנכנס לפנתיאון.

מה הופך סרט מלפני ארבעים שנה לכזה שכיף לצפות בו גם היום? קודם כול, הקצב. הסרט לא מתעכב, לא מסבך, פשוט לוקח אותך למסע ומחזיק אותך צמוד למסך. שנית, האווירה. יש בה משהו תמים שכבר לא קיים בסרטי פעולה מודרניים. היום הכול מצופה באפקטים דיגיטליים ומנסה להיות רציני מדי. “נינג’ה אמריקאי” פשוט אומר לך: “בוא ותיהנה.” וכמובן, הנוסטלגיה. מי שגדל על הסרט הזה ירגיש בכל פעם מחדש איך הילד שבו מתעורר. ומי שצופה בו לראשונה היום יגלה איך פעם ידעו לעשות קולנוע כיפי, בלי להתנצל.

ארבעים שנה חלפו, ו”נינג’ה אמריקאי” לא איבד מהקסם שלו. בשבילי זה תמיד יהיה הסרט שגרם לי להתאהב בנינג’ות, בסרט אקשן טוב ובמייקל דודיקוף. הוא מזכיר לי למה אנחנו הולכים לסרטים – לא כדי לחפש עומק פילוסופי, אלא כדי להתרגש, ליהנות ולהרגיש גיבורים בעצמנו. אז בפעם הבאה שתהיה לכם הזדמנות, צפו בסרט ותנו לעצמכם לשקוע באקשן צבעוני, בקרבות מהירים ובמוזיקה של שנות ה־80, ותבינו למה גם אחרי ארבעים שנה אני נמס מול המסך בכל פעם שאני צופה בו.