צילום תמונת נושא: ליאור חי

עמי מנדלמן, הזמר שהתפרסם בהרכב האייקוני “הכל עובר חביבי”, המיר את הבמות בעולם הדיבוב, לפני ומאחורי המיקרופון, כבר לפני עשורים. מאז, הוא מתחזק קריירה ארוכה בתחום. לכבוד פורים (וכנס הדיבוב שידחה לתאריך חדש בעקבות המצב הבטחוני), שוחחנו עם עמי על הקריירה במקצוע המיוחד הזה, על הסיפורים מאחורי הדמויות האייקוניות ועל כך שיותר משהוא משמח אחרים – הוא משמח את עצמו.

צברת המון ניסיון מוזיקלי על במות, בלהקת חיל התותחנים ו”הכל עובר חביבי”. איך נכנסת לעולם הדיבוב?

זה פשוט מאוד. אני טוען שהכול קשור לגורל. שפרירה זכאי (במאית הדיבוב המיתולוגית) הייתה שכנה שלי. באותה תקופה “הכל עובר חביבי” נבחרה ללהקת השנה, והבנתי שלקול שלי יש מין “זיקיות”: אני יכול לרדת מבריטון לבס מצד אחד, ולעשות פלצטים וקולות גבוהים מצד שני. הרגשתי גם שאני יכול להיות דינמי מאוד עם דמויות ושיש לי יכולת להבין אותן. למדתי ממורי ורבי, מל בלאנק, שעשה את כל הקולות ב”לוני טונס”, והתמזל מזלי שהתאמתי למקצוע גם מאהבה למה שאני עושה וגם מאהבה שקיבלתי לדברים שעשיתי. הרבה פעמים אולפני דיבוב לקחו לי תפקיד מסיבות עסקיות, אבל האולפנים האמריקאיים התעקשו עליי, וזה משמח אותי. אז עשיתי עם שפרירה סדרות, ואז הגיע לואי מלך הקופים ב”ספר הג’ונגל” ב־1988. היא הציעה שהתפקיד ילך או לדני ליטני או אליי, והשני יקבל את באלו הדוב. לא ידעתי כמה חשוב באלו הדוב מבחינת רפליקות ועשייה, אבל התלהבתי מלואי. אגב, לואי מבוסס על זמר הג’אז לואי סטרימה.

יש איזשהו חימום שאתה צריך לעשות כשאתה ניגש לסשן דיבוב?

אני לא עובד המון, אבל דווקא התקופה שבה הייתי צריך לעבור מאולפן לאולפן ולעשות במשך שלוש שעות את הצרידות מר קראב ואז את הצרידות של פומבה עזרה לי לפתח את יכולותיי. כשאני מדבב, אני מקבל את הפרצוף של הדמות, את העצבים והשמחות שלו. ואם נגיד הדמות מדברת בזמן ריצה, אני רוצה שישמעו אותי נושם, כדי שזה יהיה חי.

הדיבוב הישראלי שונה מאוד מהאמריקאי. כמה מקום יש לפרשנות סובייקטיבית אישית?

עשיתי קורס בלונדון שבו ריכזו אומנים כדי לעשות את הסרט “חברים על הכוונת”, שביימתי את הדיבוב עבורו. אמרו לי שם: “זה שואו ביזנס. אנחנו נותנים לכם את ההזדמנות לעשות את הגרסה שלכם”. למשל, הדוב בסרט חי בגראז’, והסברתי למפיק שאין את זה בארץ, אבל שאצלנו יש ממ”ד, והדוב יגור בממ”ד. יש במאים שפוחדים לעשות משהו משלהם, והם יותר נצמדים להתאמה אמריקאית. אני קצת יותר אנרכיסט. אני אחשוב על משפט דבילי והוא יעשה את הסרט.

ספר לי עליך כבמאי דיבוב ועל התהליך שלך.

במאי דיבוב צריך לעשות הכול: להנחות שחקנים, להתאים תנועות שפתיים ולהיות שותף לליהוק. הסרט הראשון שביימתי את הדיבוב עבורו היה “שרק”. האמינו בי שאצליח להכניס את ההומור. קיבלנו מהאולפנים סרט מחברה די חדשה, דרימוורקס, ובלי הרבה חומר עליו. אני לא יכול לתאר לך כמה קשה להתאים תנועות שפתיים, כי במקור קודם מקליטים את האודיו ואז יוצרים את האנימציה בהתאם. למשל, היינו אמורים להגיד “מפלצת” בתרגום כשהם אומרים OGER, ואין שום התאמה בתנועות השפתיים. ואז נזכרתי שבלימודיי כילד, בשיעורי תנ”ך, למדתי על עוג מלך הבשן, ואז שינינו לעוג, כי זו אותה פתיחת פה. אגב, אני במאי דמוקרטי יחסית. אם שחקן מביא אלתור מגניב, אני הולך איתו, אם זה מתאים לי. אני תמיד אומר לשחקנים “תסתכלו בעיניים”, כי אלה שני מעיינות שהמאייר נתן לנו שמוציאים את הדמות החוצה. יש להם תפקיד גדול מאוד אם הדמות פוערת אותן או מצמצמת אותן.

צלם: ליאור חי

איך המקצוע הזה תורם לך באופן אישי?

המקצוע הזה מחיה אותי. אני צוחק המון במשך היום. כמובן שכיום גם יש סרטים דרמטיים, כמו “מלך האריות”, שבו אלי גורנשטיין רוצח את אחיו ומפיל אותו מצוק. הוא גם חוסך לי פסיכולוג. כתבתי שיר, “אני גר בסרט מצויר”. כשאני יוצא מהאולפן, אני מתבאס מהעולם האמיתי שמפוצץ את עצמו לדעת ואומר לעצמי “כמה חכמים הסרטים המצוירים”.

באילו אינטראקציות מעניינות או מיוחדות היית מעורב בעקבות הדיבוב?

שהרביצו לי או משהו?

חס וחלילה.

תראה, דיבוב אף פעם לא נמצא בטופ של המדיה העיתונאית, אבל בשנים האחרונות אנשים עוצרים אותי ברחוב. אני בן אדם עממי, אני אוהב בני אדם. אני נוסע ברכבת הקלה, ואיזה חייל קורא לי “עמי!” הרבה מגיבים שהם מכירים. יש כל מיני כנסי דיבוב שמכנסים את מעריצי התחום, מוכרים להם בובות ושרים להם. הכנסים האלה בין־דוריים. יכול לבוא אליי אבא עם הבן שלו ולהגיד לי “יא אללה! איך עשית את הבוס הגדול ב’שוטרים וגנבים’!” וזה משהו שרק מי שעוצר ומתעניין מכיר. וכמובן עוצרים עוד בזכות “הכל עובר חביבי”. הייתה לי גם הופעה אחת עם להקת רוק כבד לחובבי התחום. עלה לי רעיון לעלות לבמה עם הקול של מר קראב ואז לשיר את “מוכנים, ילדים?” ואותם חבר’ה של רוק כבד הגיבו בשאגות. זה היה מטורף. גם אמרתי להם “בשבילך אני…” והם השלימו “מר חזיר!” ובסוף שרתי את “אקונה מטטה”. והכי חזק – שרתי להם את שיר הפתיחה של “דרגון בול זי”. אגב, יום אחד מצלצל אליי קצין מעזה וביקש שאשלח הודעה לחיילים שלו, כי הם כל הזמן שרים את הפתיח.

יש לך, אגב, שיר אחד שצילק כמה דורות. הוא מ”בובספוג”.

“גרי, חזור הביתה”.  אני לא רוצה לעוף על עצמי, אבל אני ממש מרוצה מהביצוע. זה שיר לאנשים רגישים במיוחד. הוא מעורר בכי.

אתה עוסק במקצוע הזה המון זמן. מפרספקטיבה של שנים בתעשייה הזו, מה אתה יכול להמליץ לילדים, בני נוער או צעירים שהיו רוצים להיכנס לעולם הזה?

צריך להיות להם משהו שמתחבר לדבר הזה, מיוחדות כלשהי. וחייבת להיות גם אמונה עצמית. בגיל 10 נסעתי עם הכיתה לטיול באוטובוס, ופתאום כולם עלו חוץ ממני. המחנכת מצאה אותי לא רחוק, בחנות תקליטים, מסתכל על עטיפה של הביטלס. משהו בי ידע שזו קארמה.