אזהרת תוכן – אימה ותכנים קשים לצפייה (אך ממכרים).
ג’ונג’י איטו ידוע בכל העולם בתור אחד המנגקות הפוריים והאהובים ביותר של יפן. האומנות של ג’ונג’י צברה פופולריות רבה גם בתרבות המערבית בשנים האחרונות, וסביר להניח שראיתם לפחות אחד מהאיורים שלו ברחבי האינטרנט.

לטובת אלה שעדיין לא מכירים (ולשמחת אלו שכן) החלטנו לחלוק לו ולעבודתו את הכבוד הראוי להם. אז ללא הקדמה נוספת, הנה כמה עובדות על מאסטר האימה של יפן:

ג’ונג’י איטו נולד בשנת 1963 בעיר נאקאטסוגאווה ביפן. אף שבראיונות רבים סיפר שהיה ילד פחדן, ג’ונג’י הביע עניין בז’אנר האימה כבר בגיל צעיר, כשנהג לעיין עם אחיותיו הגדולות בפרקי מנגה של אומֵזוּ קָאזוּ (מנגקה ותיק המשתייך לז’אנר האימה והמסתורין שהיה פופולרי מאוד ביפן בשנות ה־60 וה־70). בבית ילדותו של ג’ונג’י היה מסדרון ארוך וחשוך, שנאלץ לחצות אותו בדרכו לחדר השירותים בלילה – חוויה שלדבריו הותירה רושם עמוק על הכתיבה ועל האומנות שלו.

בשנת 1984, כשהיה ג’ונג’י בן 21, הוא החל לכתוב ולאייר מנגה בתור תחביב בזמן שעבד בתור סייע וטכנאי בקליניקה לרפואת שיניים. שלוש שנים לאחר מכן הוא הגיש סיפור קצר לתחרות במגזין “גקאן האלווין”. איטו זכה לציון לשבח על עבודתו מאחד השופטים בתחרות – אומזו קאזו בכבודו ובעצמו. לימים הסיפור הקצר הזה הפך לפרק הראשון בסדרה “טומי” (Tomie).

הסיפור של טומי – נערה יפהפייה נופלת אל מותה בטיול שנתי, אך חוזרת למחרת לבית הספר כאילו כלום לא קרה. סיפור זה הושפע מסיפור מותו האמיתי והפתאומי של אחד מבני כיתתו של ג’ונג’י. הוא היה רגיל כל כך לנוכחותו של הנער, כך שהמשיך לצפות שייכנס לכיתה גם לאחר פטירתו. לטומי יש גם השפעה מוזרה על הגברים סביבה; כל מי שפוגש אותה מתאהב בה באובססיביות ולבסוף מאבד את דעתו ונתקף בדחף בלתי נשלט להרוג אותה.

מתוך “טומי” | ג’ונג’י איטו

ג’ונג’י כתב ואייר יותר מ־100 אנתולוגיות ופרקים קצרים (מה שמכונה במנגה one shot). כתבים אלה כוללים עיבודים לסיפורים קלאסיים, כמו שלגייה ופרנקנשטיין, וכן סדרת מנגה קומית על חייו עם שני החתולים שלו. הכתבים הפופולריים ביותר שלו הם ללא ספק הכותרים הארוכים יותר. תוכלו למצוא ביניהם את:
“אוזומאקי” – סיפור סוריאליסטי המתרחש בעיר קטנה שכוח בלתי מוסבר משתלט עליה.
“גיו” – שעוסק בשאלה “מה קורה כשמנסים לרתום את הטבע בתור נשק ביולוגי?”
“הלסטאר רמינה” – העוסק בדינמיקה בין בני האדם בשעות משבר.

ג’ונג’י נודע ביכולתו לאייר דף בודד עד ליומיים שלמים! כל ציור בכל משבצת מוקפד, מדויק ומפורט עד אחרון הפרטים השוליים ביותר. יש לו כשרון לצייר מרקם וטקסטורות דוחות ויפהפיות בו זמנית ואפילו יחסית לסגנון הציור המקובל בז’אנר, עבודתו של ג’ונג’י נראית הרבה יותר ריאליסטית. במיוחד הנשים שהוא מצייר, שניחנות ביופי סטייל הסיקסטיז. ברבים מסיפוריו ג’ונג’י עושה שימוש בעובדה שאנחנו לא יכולים לראות את הדף הבא עד שנהפוך אותו – כך הוא שומר על אלמנט ההפתעה ומצליח להבהיל לא פחות מסרטי אימה. חלק מהקטעים המלחיצים האלה נצרבו לי בתודעה ואני מרגישה שהם חיים גם היום, אחרי יותר מעשר שנים, ואולי לנצח.

ג’ונג’י הוא מעריץ גדול של כתבי ה.פ. לאבקראפט. אימה קוסמית שהמוח האנושי לא מסוגל לתפוס היא מוטיב חוזר בעבודותיו, נוסף על דיסמורפיה ועיוות של הגוף, כוחות ותופעות טבע (“המגרעת של מפלי אמיאגרה”, למשל), אובססיה וטירוף באהבה, שכר ועונש קארמתי ועוד כל מיני דרכים להראות כמה קטנים וחסרי חשיבות בני האדם בסיפור יחסית למה שהם מתמודדים איתו. עם רוב הדמויות שלו אפשר להזדהות בקלות רבה. יש להן פגמים אנושיים ורבדים הגורמים להן להיות אמיתיות ופגיעות, כמו קירי מהמנגה “אוזומאקי”. אם אתם נהנים מאנטגוניזם, מבית היוצר של ג’ונג’י יצאו גם דמויות שתיהנו מאוד לתעב.
המלצתי האישית: סואיצ’י מ”יומן התענוגות” ומ”יומן הקללות”.

בשנת 2015 ג’ונג’י שיתף פעולה עם הידאו קוג’ימה (היוצר של המשחק P.T. וסדרת Metal Gear Solid) ועם הבמאי גיירמו דל טורו (“המבוך של פאן”, “קרונוס”, “הלבוי” 1+2) ביצירת ריבוט למשחק האגדי “סיילנט היל”. למרבית הצער, המשחק בוטל בעקבות חילוקי דעות בין קוג’ימה לחברה המפתחת “קונאמי”. לאחר שעזב (שלא לומר פוטר בחוסר טקסיות), גייס קוג׳ימה את איטו ואת דל טורו לעבוד על Death Stranding.

רבים סבורים כי עבודתיו של ג’ונג’י לא ניתנות לאדפטציה. פשוט אי אפשר לתרגם לסרט מצולם את האווירה הנוצרת כשקוראים את המנגה. זו דעתי על עשרות הסרטים של “טומי” – המעט שהצלחתי לצלוח מהם היה בינוני ומטה. הסרט המבוסס על “אוזומאקי” היה פשוט מוזר, ואפילו לא באופן מעניין. סדרת האנימה שהייתה מבוססת על “גיו” נתנה לעצמה חירות בשכתוב העלילה, מה שהפך אותה לבלתי מובנת וללא טובה. והנורא מכל? “האוסף של ג’ונג’י איטו”, סדרת אנימה מ־2018 הציגה כמה מהסיפורים הקצרים שלו, ומיד עם שחרורה נקברה תחת אין־ספור ביקורות גרועות – ובצדק. הבעות הפנים, האנימציה והציורים היו חסרי חיים והרקעים והצבעים היו דהויים ומשעממים. כל שביב של מתח או אווירה מאיימת נעלם תחת מה שנראה כמו העתקה וצביעה של פעוט עיוור צבעים. בתור חובבת מושבעת נותרתי עם טעם מר בפה. כל הסדרה נראתה כמו חיקוי זול וחיוור לדבר האמיתי, ועוד כזה שמנצל את הפופולריות העדכנית של ג’ונג’י כדי לעשות קופה על תרבות המיינסטרים המערבית, שרק לאחרונה נחשפה לאומן וליצירתו. לא מומלץ בשום אופן.

מתוך “הלסטאר רמינה” | ג’ונג’י איטו

אנחנו בטוחים שגם מי שאינם חסידי אימה, קוראי מנגה או חובבי נובלות גרפיות וקומיקס ימצאו הרבה מה לאהוב ביצירות של איטו ג’ונג’י: בין אם זו היכולת שלו לספר סיפורים שלא היינו רואים בשום מקום אחר, סגנון האומנות הייחודי והמהפנט שלו או אפילו השתאות מהכישרון של רב אומן צנוע ומוכשר שעושה את מה שהוא באמת אוהב – להפחיד אותנו.