אחת לכמה חודשים, בנסיבות משתנות, אני חוזרת וצופה שוב בסרטים של סטודיו ג’יבלי, שאחראי להרבה סרטי אנימה המוכרים והמצליחים ביותר. יכול להיות שכבר שמעתם עליהם ואולי אף צפיתם באחד הסרטים שלהם, שעימם נמנים “המסע המופלא”, “השכן שלי טוטורו” ו”הנסיכה מונונוקה”. אבל הפעם אני רוצה לדבר ולהמליץ על הסרט האהוב עליי ביותר מבית הסטודיו ואחד שלפעמים קצת נדחק הצידה – “הטירה הנעה” (או “הטירה הנעה של האול”, כפי שהוא נקרא לפעמים בעברית).

הסרט, בבימויו של הייאו מיאזאקי, יצא בשנת 2004, והוא מבוסס באופן חופשי על ספר פנטזיה בעל אותו שם מאת דיאנה ויין ג’ונס. הגיבורה של הסיפור היא סופי, בחורה צעירה שחיה חיים משעממים למדי בעיר קטנה בעמק הביצות, כשברקע מתרחשת מלחמה בין שתי הממלכות השכנות. היא עובדת בחנות הכובעים של אביה המנוח ורואה בה המטרה היחידה בחייה, למורת רוחן של אחותה הקטנה, שעובדת במאפייה, ואימה, שמתחתנת בשנית עם איש אצולה עשיר ונהנית מהמעבר לעיר הגדולה. סופי אפילו לא מתרגשת מהופעתה של הטירה הנעה של האול, קוסם מסתורי שעל פי השמועות צד נשים צעירות ויפות כדי לאכול את ליבן. יום אחד, בעת היתקלות עם חיילים המסתובבים בעיר, היא פוגשת במפתיע את האול, שנחלץ לעזרתה – וחייה משתנים מרגע זה.

מכשפת הביצות המרושעת מתחילה לרדוף אחרי סופי ומטילה עליה קללה שהופכת את סופי לאישה זקנה בת 80. לא ידוע איך אפשר להסיר את הקללה, וסופי לא יכולה לספר עליה לאף אחד. בלית ברירה סופי בורחת אל טירתו של האול כדי לבקש ממנו עזרה בהסרת הקללה, ובדרך היא נתקלת בדחליל מכושף בעל ראש לפת שעוזר לה למצוא את הטירה. בתוך הטירה עצמה היא פוגשת בשדון אש קטן וחמוד בשם קלציפר, שאחראי לשינוע הטירה ממקום למקום, וקוסם צעיר בשם מארקל, השולייה של האול. לבסוף היא גם פוגשת בהאול עצמו, שלוקח חלק במלחמה, נרדף על ידי הטובים והרעים כאחד ובעיקר מסתיר סודות על כוחותיו העצומים.

כבר מהסצנה הראשונה הסרט סוחף את הצופה לעולם קסום ורב דמיון עם אנימציה יפהפייה ועשירה בפרטים, פסקול שהוא לא פחות ממושלם, ומעל הכול – סיפור מלא רגש ודמויות כתובות נהדר שאי אפשר שלא לאהוב. הסיבה העיקרית שאני חוזרת לסרט הזה שוב ושוב היא הלב שלו – מערכת היחסים בין סופי להאול והאופן שבו היא משפיעה עליהם בעודם מנסים להשיג את מטרותיהם. סופי מתחילה את המסע במקום של שגרה וחוסר עניין, אך לאחר שהיא הופכת לאישה זקנה היא גם מקבלת חוכמת חיים של אחת כזו ונעשית מלאת חמלה, אמפתיה, נחישות ורצון לעזור לכל אחד, ואפילו חוש הומור עוקצני. האול המסתורי מתגלה כפחדן שמעריך יופי חיצוני מעל הכול. הוא נשחק מהמלחמה אבל גם לא מוכן להפסיק לחזור אליה, ולומד להעריך את העזרה של סופי.

זהו סיפור מיוחד ואנושי מאוד בתוך רקע פנטסטי שרק מוסיף לחוויה, ולכן אני שמחה להמליץ עליו לכל חובבי ז’אנר הפנטזיה. בעיניי זה אחד הסרטים הטובים ביותר של סטודיו ג’יבלי ושל מיאזאקי בפרט, ומגיעה לו יותר הרבה יותר הכרה ואהדה ברמה שמשתווה לסרטיו האחרים והמוכרים יותר. את הספר שעליו מבוסס הסרט עדיין לא קראתי, אבל אין ספק שהסרט עורר בי סקרנות לנסות לקרוא אותו, אבל זה יקרה בהמשך (ואז אולי אוכל אפילו להמליץ גם עליו).