ברגע מקרי של השראה שנפל עליי לפני שבועיים החלטתי לחזור ולצפות שוב באחד מסרטי האנימה האהובים עליי, “לוּפין השלישי: הטירה של קגליוסטרו” (Lupin The Third: The Castle of Cagliostro). הסרט נחשב לקלאסיקה בעולם האנימה, ועם זאת נדמה שלא הרבה זכו לחוות אותו וחבל, מכיוון שמדובר בסרטו הראשון של הייאו מיאזאקי הצעיר כבמאי. כן, מיאזאקי של סטודיו ג’יבלי, שיצר את “המסע המופלא” ו”השכן שלי טוטורו”. כבר בסרט הזה מושתלים כל סימני ההיכר שלו, שיחזרו ויופיעו בעוצמה רבה לא פחות גם בסרטיו הבאים. אז מה מיוחד בו כל כך?

“לופין השלישי” נמנית עם סדרות אנימה מהוותיקות ביותר, והיא רצה כבר יותר מ־50 שנים (!). העונה הראשונה של האנימה יצאה ב־1971, והסרט “הטירה של קגליוסטרו” יצא ב־1979, במקביל לשידור העונה השנייה. הסדרה עוקבת אחר דמותו של לופין השלישי, הגנב הכי מוצלח וחמקמק בעולם, שיחד עם שותפיו לפשע, ג’יגן האקדוחן וגואמון הסמוראי, מסתובב ברחבי העולם וגונב כל מה שעולה על רוחו. אחרי החבורה דולקים הפקח הלא יוצלח זניגאטה והפאם פאטאל פוּג’יקו, מושא אהבתו של לופין וגנבת מוכשרת בזכות עצמה.

בסרט מגיעים לופין וג’יגן, אחרי שוד לא מוצלח, למדינה הקטנה של קגליוסטרו במטרה לגלות את סוד השטרות המזויפים הקשורים להיסטוריה של המדינה. כאשר הם נתקלים בחבורת מאפיונרים שרודפים אחר בחורה צעירה ותמימה בשם קלאריס, שמתגלה כבת אצולה משושלת קגליוסטרו המלכותית, לופין מחליט להציל אותה מגורלה המר – נישואים לרוזן הערמומי והרשע – במטרה לגלות את האוצר האמיתי של הטירה, שייחשף רק לאחר איחוד שני הבתים של השושלת.

אם אמרתי מיאזאקי, התכוונתי לאיכות שתמיד חוזרת על עצמה בסרטיו, ולמעשה התחילה כאן. הכול מדויק ומוקפד עד לפרט הכי קטן. אם אתם מוזרים קצת כמוני ומתגעגעים לסדרות אנימה ישנות ששודרו בחינוכית, כמו “המומינים” או “הלב”, הסרט הזה ימלא את החלל שוודאי נפער – אנימציה פשוטה יחסית של צבעי מים אבל קסומה ויפהפייה וגם מפורטת כשצריך. הדמויות עצמן כתובות נהדר וקל מאוד להתאהב בהן מהמשפט הראשון. הפסקול אכן נשמע כמו פסקול שהולחן בשנות השבעים, אבל הוא כבר נהיה אייקוני בפני עצמו (וגם חלק מפסקול הסדרה עצמה). האקשן כמובן סוחף, ממרדפי מכוניות עד לקפיצה בין גגות ומריבה על ספגטי עם כדורי בשר.

על הסרט שורה אווירה של סרט הרפתקאות קלאסי שמזמין אותנו לגלות עולם חדש ומיוחד עם הדמויות שלו, הרבה מסתורין וסקרנות וגם רוגע ושלווה, אבל יותר מכול – הוא אמיתי. זוהי אווירה שהולכת ופוחתת בסרטים שנעשים היום, מלייב אקשן לאנימציה מערבית ואנימה בפרט. לדעתי, כמעריצה מושבעת של הסדרה, הניגוד הזה מייצג את הסדרה של לופין ואת דמותו בצורה הכי אידיאלית. זהו סרט שכולו אדרנלין וכיף שאי אפשר להישאר אדישים כלפיהם, ואני לגמרי הייתי מוכנה לחיות בעולם של הסרט הזה.

לא חייבים להכיר את דמותו של לופין או את הסדרה לפני הצפייה בסרט, ובעיניי הוא יכול אפילו להוות קפיצה קלילה ומהנה לתוך הסדרה. הוא ישאיר אתכם עם טעם של עוד להרפתקאות נוספות של לופין וחבורתו המשעשעת. הייתי ממליצה לכם על צפייה בסרט אם אתם חובבי אנימה, אם אתם עושים את צעדיכם הראשונים במדיום או אם אתם סתם מחפשים סרט לאווירה טובה ומהנה – גם אם לא תרצו להתחייב לסדרה ארוכה בת עשרות שנים (כמו שאני עשיתי). הסרט הוא קלאסיקה אמיתית של אחד הבמאים החשובים והמוכשרים ביותר בעולם האנימציה בכלל, וגם פשוט תענוג צרוף.