הצבעים שבפנים | מאוקו ימאדה

העלילה עוקבת אחרי טוטסוקו, תלמידה בתיכון בבית ספר נוצרי לנערות בלבד שיש לה מעין סינסתזיה המאפשרת לה לראות בני אדם כצבעים. מצבה מתבטא, למשל, כשהיא מציירת בני אדם – במקום לצייר אנשים שנראים איכשהו רגילים, הציורים מבטאים את צבעים די אבסטרקטיים כפי שהיא רואה אותם. במהלך פעילות ספורטיבית מתרחשת תקרית עם תלמידה אחרת שמובילה לסילוקה של טוטסוקו מבית הספר. התלמידה המעורבת היא קימי, שיש לה צבע המהפנט את טוטסוקו. הגיבורה שלנו יוצרת איתה קשר, ויחד עם נער נוסף השלושה מקימים להקה. לצד האתגרים הכרוכים ביצירת מוזיקה, כל השלושה צריכים להתמודד עם סתירות פנימיות וההשלכות שלהן על חייהם. טוטסקו עצמה נאלצת להעמיד במבחן את אמונתה הדתית ואת נורמות בית הספר האוסרות עליה לקיים מפגשים חברתיים עם גברים.

״הצבעים שבפנים״ הוקרן במסגרת כמה פסטיבלים יוקרתיים, כולל פסטיבל אנסי הצרפתי בשנה שעברה. האנימציה נעשתה על ידי אולפן Science Saru הנחשב, שעבד בעבר על סדרות אנימה יפהפיות כמו ״סקוט פילגרים הולך על זה״ וגם ״דווילמן: בכיין״. סרט זה, שכולל עיצובים מרהיבים, תנועה חלקה ודמויות עם הצללה מדויקת הממחישה את ההבדל בין סרט אנימה קולנועי לבין סדרת אנימה, ללא ספק עולה עליהם באיכות האנימציה. בתור סרט, ״הצבעים שבפנים״ רחוק מרמת יצירות המופת של סטודיו ג׳יבלי, אבל הוא בכל זאת מהנה מאוד. העלילה אומנם לא הכי מקורית, אבל הביצוע שלה אותנטי ומעניין לכל אורכה. הסרט מומלץ בעיקר לצופים שנמשכים לאנימציה מרהיבה, והם ימצאו בו לא מעט סצנות שהאומנות והעשייה הטכנית מאחוריהן יפילו להם את הלסת.

אוליביה והעננים | תומאס פיקרדו אספליאט

אומנם ״אוליביה והעננים״ מסווג כסרט עלילתי בפסטיבל, אך קשה באמת להגדיר אותו ככזה – בפועל מתפקד כחצי יצירת וידאו ארט וחצי סרט עלילתי. הסרט מגיע מהרפובליקה הדומיניקנית, ובניגוד לשאר הסרטים העלילתיים באורך מלא בפסטיבל, הוא משלב כמה מדיומים של אנימציה: אפשר למצוא בו אנימציה דו־ממדית מסורתית, סטופ מושן, רוטוסקופינג (ציורים מעל צילום וידאו, בדומה ל״ואלס עם בשיר״) ועוד. העלילה מחולקת לשלושה סיפורים קצרים החולקים נושאים דומים על קשרים אנושיים, אהבה ופרידה. שמו של הסיפור הראשון לקוח משם הסרט, ושם מסופר על אוליביה, שעברה פרידה קשה ואוספת עננים קטנים. סיפור נוסף מספר על רמון, בן הזוג לשעבר של אוליביה, שמגלה שאחד הצמחים שלו מקבל תודעה מאוד דומה לזו של אוליביה. נושאים מורכבים אלה על מהות הקשר הזוגי בין בני אדם זוכים לייצוג ולהתפתחות באמצעות סצנות עם תמונה אבסטרקטית. בחצי השעה הראשונה של ״אוליביה והעננים״ הסגנון הזה אפקטיבי מאוד, אבל בהמשך הוא מאבד את הקסם שלו. הסצנות של המעברים הסוריאליסטיים המסמלים את האבולוציה הרגשית של הדמויות נעשות חזרתיות בסגנונן. אך בכל זאת אפשר למצוא גם בסרט זה סצנות אנימציה מהממות, שמתאפיינות בסגנון ייחודי שייראה כמו משהו שלעולם לא צפיתם בו. הבעיה היא שגם כל המעטפת מבחינה עלילתית לוקה בחסר, כי רוב זמן המסך הקצר יחסית של הסרט (כשמונים דקות) מנוצל לאותן סצנות סוריאליסטיות. אף על פי שחלק מהסצנות האלה באמת מיוחדות, ״אוליביה והעננים״ מומלץ רק לחובבי הווידאו ארט, שימצאו חן בצפייה בהרבה מאוד קטעים מוזרים.

סרטים קצרים | יוצרים שונים

הרוב הגדול של תכני הפסטיבל משתייך דווקא לפורמט של קולנוע קצר, שם תוכלו למצוא מגוון יצירות ישראליות וגם בין־לאומיות. הסרט הקצר הבולט ביותר הוא ״נשיקת פרפר״ של זוהר דביר, שמספר סיפור קפקאי על עולם שבו פורצת מעין מגפה שהופכת אנשים לפרפרים – הידבקות במחלה תגרום לפרפר להופיע קבוע על פניהם, והם יוכלו לעוף. בעשר דקות בלבד הסרט גם בונה את העולם הזה וגם מספר על משבר בזוגיות של שתי נשים. האנימציה התלת־ממדית מצוינת, והיא מתאפיינת בתנועות טבעיות ובעיצוב מרשים. נוסף על כך, חלק מהסרטים הקצרים הישראלים דנים בהשלכות של 7.10 על החברה הישראלית, בין אם זה ״גיאגו״ (על חייו של גיא גלבוע דלאל, שעדיין מוחזק בשבי חמאס בעזה), או ״האומנם עוד יבואו ימים״ של שולמית תגר (המציג חברות בין ילד ישראלי ועזתי הנרקמת ב־6.10). אלה לא סרטים פשוטים לצפייה, אך הם עוצמתיים ומעבירים מסרים חברתיים חשובים.