הוליווד של ימינו היא מקום מוזר. אם פעם הייתה אחידות מסוימת בתעשיית הסרטים האמריקאית, כיום המצב שונה לגמרי. כשאתם ניגשים לאתרים של בתי הקולנוע ובוחרים סרט לצפות בו, תיתקלו במבחר רחב של ז’אנרים, היקפים, ממדים וסגנונות שונים של קולנוע: קאמרי, מפלצתי, קיטשי או פיוטי. הדבר שבכל זאת עדיין מאחד את רוב סרטי הקולנוע ההוליוודיים הוא הגישה של הבמאים לתקציבי עתק ולטכנולוגיות הכי מתקדמות בתחום. אחת התופעות המוזרות ביותר שפורחות בתוך החממה הזו היא סדרת ”אווטאר” של ג’יימס קמרון, שפרצה לחיינו בשנת 2009.

למה סדרת ”אווטאר” היא תופעה, לכל הפחות, מעניינת? הסרט הראשון בסדרה היה מהפכני לזמנו מכל הבחינות הטכניות וגם בלט בהצלחה הקופתית שלו (הוא שבר כמה וכמה שיאי הכנסות כשעלה לאקרנים), ובעיקר עורר המון עניין וסקרנות. כבר אז היה דיסוננס גדול מאוד בין כמות המשאבים שהושקעו בו לבין העלילה ואורך הסרט, ובקצרה – המון פירוטכניקה, אבל מה הפואנטה?

הסרט, כאמור, הצליח קופתית, אבל עורר דעות חלוקות בנוגע לכוונות האומנותיות והקלונועיות שלו, ועם הזמן נטמע בין שפע האירועים הקולנועיים במרוצת השנים. ב־2022 יצא המשך לסרט הראשון, ”אווטאר: דרכם של המים”. קשה להגיד שזה לא היה צפוי, כי קמרון הבטיח עוד בזמנו שאם הסרט הראשון יצליח, יופקו המשכים רבים. העניין הוא שהתהליך הזה ארך יותר מ־13 שנים, עובדה שגורמת לכל אדם הגיוני לפתח ציפיות בנוגע לאיכות הסרט. בכל זאת, עשור וקצת הם תקופה מכובדת דיה כדי להרים פרויקט איכותי. אבל כמו בפעם הקודמת, ”דרכם של המים” הצליח קופתית אך זכה לביקורות מעורבות מאוד לגבי איכותו הקולנועית, בעיקר בגלל העלילה הרופפת והאורך הכמעט מגוחך שלו. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל קמרון הוא אדם אמין שאפשר לסמוך עליו, והוא קיים את מה שהבטיח: מכיוון שגם הסרט הזה נמכר כמו לחמניות חמות (לאוהבים ולשונאים), ממש לאחרונה קיבלנו לידינו את ”אווטאר: אש ואפר”.

לכל אלה שלא הצליחו לעקוב אחר האנתולוגיה התנ”כי’ת הזו, נספר שהסרט החדש ממשיך בקו ישיר את ”דרכם של המים”. לאחר שמשפחת סאלי משתקעת בשבט המים, שאליו הם נדדו בעקבות רדיפתו של קולונל קווריץ’, היא מתקשה להתמודד עם מות בנם נטייאם, שנהרג בקרב בסוף הסרט השני. אכול רגשות אשם, ג’ייק, אבי המשפחה, מבקש מספיידר, בן האנוש שגודל על כוכב פנדורה ע”י הנאבי, למצוא לעצמו מקום מבטחים בגלל טינתו של קווריץ’ וסכנות הסביבה החדשה שאליה היגרו. בדרכם למקום החדש הם מותקפים ע”י שבטי המנגקוואן, שבטי נאבי שדוחים את אמונתם של בני הכוכב באייווה, אם האדמה. מעבר לתמצית הזו אין צורך לפרט, בעיקר מפני שהסרט הולך בכיוון צפוי לגמרי, ובמובן מסוים עלילת הסרט השני חוזרת על עצמה בווריאציות קטנות.

הבעיה הכי גדולה בסרט הזה (ולמעשה בכל סדרת הסרטים) היא שהעלילה פשוט לא מתקדמת לשום מקום. אם תנסו להבין מה השורה התחתונה אחרי שלוש וחצי שעות של צפייה, תגיעו למסקנה ברורה מאוד: אין אחת כזו. אפשר להגיד שהמוטיב הכללי של סרטי ”אווטאר” הוא אנטי־קולוניאליזם, גרסה חדשנית יותר לסיפור של פוקהונטס, אם תרצו. הרעיון הזה יכול היה להפוך למשהו טוב בהינתן הטכנולוגיה הקיימת והזמן הרבה שהושקע בהפקת הסרט, אבל קמרון נופל שוב ושוב לתכנים ילדותיים ודיכוטומיים. הייצוג של שבטי כוכב פנדורה הוא, אם נהיה כנים, כמעט גזעני. מטרת הסרט המקורית הייתה אולי שיקוף של נזקי עליונות האדם הלבן, אבל הקריקטורות שמייצגות את מושא הקולוניאליזם בסרטיו של קמרון לא מחמיאות במיוחד לניסיון שלו לדבר שוויון. יש בהן משהו קצת קיפלינגי, במובן הכי רע של המושג. מעבר לייצוג הוויזואלי הבעייתי, גם אמות המוסר של קמרון בעייתיות מאוד. אין קונפליקט, אין דילמות, העולם שלו מורכב מ”טוב” ו”לא טוב”. החלוקה הדיכוטומית הזו מתאימה אולי לסרטי ילדים, אבל כשהיא תופסת נפח גדול כל כך בסרטים בלי שום ניסיון להתמודד עם בעיות וקשיים אמיתיים –כל הנושא נעשה מגוחך. כל הבעיות הללו, אגב, משתקפות בתסריט השבלוני והקיטשי. ”אש ואפר” מורכב כולו מאמרות שתמצאו בספרוני השראה שנמכרים במבצע לקראת החגים ומסיסמאות ריקות מתוכן. מדהימה בסרט הזה במיוחד היא היכולת של קמרון לקבל קאסט של שחקנים מהשורה הראשונה ולגרום להם לאבד כל משמעות. נכון, בסרט מהסוג הזה קשה להביא לידי ביטוי את יכולות השחקנים יחסית לסרטים אחרים, כי, ובכן, מדובר ביצורים כחולים שלא נראים בכלל כמו בני אדם, ומה שנותר מהקאסט הן בגדול רק התנועות של חליפות התנועה. אבל בכל זאת, אם לא תקראו לפני את רשימת השחקנים, לעולם לא תצליחו לנחש שמשחקות בסרט הזה סיגורני ויבר, קייט וינסלט או זואי סלדנה, גם כי אין לאף אחד מהשחקנים מקום לבוא לידי ביטוי מבחינה אומנותית, וגם כי, כאמור – באותה מידה היה אפשר למדל אותם במחשב. ואז נשאלת השאלה שמלווה את חוויית הצפייה ב”אווטאר” – אבל למה, לעזאזל?

בין אפקטים מרשימים לאורך לא פרופורציונלי בעליל ניתן רק לתהות מה ג’יימס קמרון מנסה להשיג בסדרת הסרטים הזו. ניתן, אולי, לומר שמדובר בפרויקט שחשוב לו באופן אישי (מסיבה שאינה ידועה לאיש), אבל אפשר להגיד בביטחון מלא – סדרת ”אווטאר” צריכה להיגמר כאן ועכשיו, לפני שניגרר לקולנוע בעוד שנתיים בדיוק כדי לצפות בעלילה שחוזרת על עצמה בלופ ברזולוציה של משחק מחשב בלתי נגמר.