מוזר לחשוב שג’ורג’ מילר, הבמאי שיצר את סדרת סרטי “מקס הזועם”, הפיק סרטי ילדים. הוא לא רק המוח מאחורי סרטי “תזיזו ת’רגליים” – שאותם כתב, ביים והפיק – אלא גם אחראי לסרט האייקוני “בייב”.

הסרט הוא עיבוד לספר של דיק קינג-סמית’, העוסק בחזרזיר (דיבוב של קריסטין קוונאו) המאומץ על ידי חוואי בשם הוגט (ג’יימס קרומוול). החוואי מפתח חיבה לחיה הקטנה, שמוצאת עצמה לומדת באופן מהיר ומשונה להוביל כבשים בדיוק כמו כלב רועים. למרות ייחודיות זו, לאורך כל הסרט קיימת סכנה תמידית שהגיבור הוורדרד יישחט ויגמור את חייו כמנה על שולחן.

אם “בייב” היה נעשה היום, הוא ככל הנראה היה הופך להיות סרט מצויר. ההחלטה לעבד את התסריט ללייב אקשן היא נועזת אך תחת ג’ורג’ מילר והבמאי כריס נונן מדובר ביצירה מלאה בחן, בהשקעה וברגש.

את הדמות הראשית גילמו יותר מ־45 חזרזירים שונים, זאת מכיוון שהם גדלים במהירות, ובובה. רוב החיות בסרט מדברות, ולכן היה צורך באפקטים ממוחשבים ובובות ריאליסטיות. מי שהייתה אחראית על כך, היא לא אחרת מהחברה של ג’ים הנסון (יוצר “החבובות” המנוח), שעשתה עבודה מופתית ובזכותה בקושי אפשר להבדיל בין בעלי החיים האמיתיים והאפקטים הממוחשבים. תוצאה מרשימה מאוד לשנת 1995.

כאשר באמת רואים חיות אמיתיות על המסך, נדהמים להיווכח כמה הן מיומנות ומאומנות היטב. הכלבים, החתול, החזרזיר, הברווז, הכבשים – כולם מבצעים מה שצריך למען העלילה. לרוץ, לקפוץ, לעקוב זו אחר זו, למשוך בדברים – אין רגע אחד שבו החיות המאולפות אפילו מסתכלות לכיוון הלא נכון. מכיוון שמדובר בבעלי חיים אפילו הפעולות הבסיסיות שהם מבצעים מרשימות ומדהימות.

העלילה ברובה די פשוטה, אך אפשר למצוא בה תמות מורכבות בהשוואה לסרטי ילדים אחרים. אחת מהן היא הצמחוניות או הטבעוניות. ההאנשה של בעלי החיים, שחלקם שואפים שיראו אותם כמשהו מעבר לארוחה פוטנציאלית, היא רעיון שנפרש לאורך רוב העלילה. למשל, פרדיננד הברווז (דיבוב של דני מאן) מנסה לתפוס את מקומו של התרנגול שמעיר את החוואים בבוקר. זאת בתקווה שלחוואים תהיה סיבה לא לשחוט אותו. קיימות לפחות שתי סצנות לאורך הסרט בהן מותה של דמות בשחיטה הוא הקונפליקט הממשי והעיקרי.

בין אם הצופה אוכל בעלי חיים או לא, קשה לא לדאוג לשלומו של בייב כאשר נראה שעומדים לשחוט אותו- זאת כי חשבו שהרג את אחת הכבשים. איך חזרזיר יכול להרוג כבשה ולמה שיעשה זאת? סצנה זו בולטת בהיותה חסרת היגיון. אפילו ג׳יימס קרומוול, שגילם את החוואי, נעשה טבעוני בעקבות עבודתו על הסט.

רעיון נוסף הנחקר דרך העלילה הוא שלבני אדם יש נטייה להכניס את עצמם לקופסאות. הכוונה לקופסאות מטפוריות שתוחמות את הפוטנציאל של כל אדם ואדם. רעיון זה נחקר בעיקר דרך הגיבור עצמו, שיוצא מקופסת “החזיר שמטרתו להיאכל”, ומצליח לשרוד.

“בייב” לא היה רק סרט רווחי אלא כזה שקיבל ביקורות טובות הודות לרגש ולהשקעה שהוא נושא עימו. הוא הועמד לפרסים – מתוכם שבע מועמדויות לאוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, אך הפסיד לסרט “לב אמיץ” של מל גיבסון. הצלחתו הובילה לסרט המשך העונה לשם “בייב בעיר הגדולה”.

ככל הנראה היו לא מעט מפיקים בהוליווד שהאמינו שהצלחת הסרט הייתה תלויה בשימוש בחיות מצולמות שמדברות. “כלבים נגד חתולים” ו-“חוות הקסמים”, שיצאו כמה שנים אחר כך, עסקו גם הם בהרפתקאות של בעלי חיים מדברים. במקרה של “חוות הקסמים” – הגיבור גם הוא חזרזיר אבל זה לא היה אותו דבר.

כאשר רואים את הסרט, ברור שהוא לא נוצר רק כדי לייצר כסף; הוא מכבד את הקהל שלו, שמורכב מהורים וילדים, ונראה שיודע להתאים את עצמו לכולם. גם עבור חיות שאין להן יכולת להשמיע את קולן. “בייב” לא מושלם, אבל אין ספק שהוא יותר מסתם סרט על חזרזיר מדבר.