כש”באטמן מתחיל” יצא לאקרנים ב־2005 היה ברור שמדובר בהצלחה. לא עוד סרט קומיקס צבעוני וקליל, לא עוד קרינג’יות של שנות ה־90 (או גרוע מכך – שנות ה־60), אלא סרט שמציג באטמן ריאליסטי, שבור ונחוש בכיכובו של הגדול מכולם – כריסטיאן בייל.

אבל כריסטופר נולאן לא בנה את הגיבור שלו מאפס, ובניגוד לקודמיו דווקא פנה למקורות המעניינים ביותר. את ההשראה המרכזית הוא שאב משלושה קווי עלילה אייקוניים מהקומיקס. כל אחד מהם תרם פיסה אחרת לדמות המורכבת של ברוס ויין – והמיזוג ביניהם יצר את הסרט שהחיה את האביר האפל לדור חדש.

1. Batman: Year One (1987)

כתיבה: פרנק מילר; איור: דייוויד מאזוצ’לי

האתחול מחדש לדמות של באטמן, “שנה ראשונה”, מתאר את השנה הראשונה שבה ברוס ויין מחליט לחזור לגות’האם ולהפוך ללוחם צדק. במקום להיות מוכן לקרב מהיום הראשון, הוא מגושם, לא אפקטיבי ולעיתים אף מסוכן לעצמו. ברוס מתאמן בלחימה ועוקב אחרי פושעים, אבל מהר מאוד מבין שהוא זקוק ליותר – הוא זקוק לסמל, למשהו שמעורר פחד. בד בבד הבלש ג’ים גורדון מגיע לגות’האם ונלחם בשחיתות בתוך המשטרה עצמה, וגם הוא מוצא את עצמו במלחמה פנימית בין האידיאלים לבין הממסד המושחת. הקומיקס שם דגש חזק על המתח בין שלטון החוק, מוסר אישי והכוח לשנות.

נולאן הבין מסיפור זה את התפיסה שבאטמן נבנה בהדרגה, דרך טעויות ונפילות. הניסיון הכושל לעצור פשע לפני שעטה “תחפושת” והסצנה שבה עטלף מתרסק על ביתו מופיעים גם בסרט וגם בקומיקס. גם היחסים המתפתחים עם גורדון – תחילה זהירים, אחר כך עמוקים – נלקחו אחד לאחד מהקומיקס. נולאן לא פחד גם לאמץ את המראה של גות’האם מהקומיקס: עיר עגומה, גשומה, ואפלה, קרי עיר שמבוססת יותר על תחושת ריקבון מוסרי מאשר על אסתטיקה.

מילר בחר לספר את הסיפור בכתב מחובר ולא קריא בעליל, כביכול מנקודת המבט של ברוס ויין בעצמו – קונספט שלמרבה המזל נולאן זנח לחלוטין. בין אם אהבתם את יצירותיו של פרנק מילר או לא, עבודתו עיצבה את ברוס, ונולאן למד מכך בהתאם.

2. The Man Who Falls (1989)

כתיבה: דניס אוניל; איור: דיק ג’ורדאנו

זהו סיפור קצר אך משמעותי שמספק את מה שקדם לאירועי “שנה ראשונה” – הילדות השבורה של ברוס ומסעו הגלובלי כמתבגר. העלילה מתארת את הרגע שבו ברוס מבין שהוא לא יכול להילחם בפשע מתוך רגשות בלבד ויוצא למסע לימוד עולמי: הוא מטייל בין מדינות, לומד אומניות לחימה, מעקב, בילוש, הסוואה ותרבות פשע. אחד הדימויים המרכזיים בקומיקס הוא נפילה מצוק – דימוי לחולשה של ברוס בילדותו, שמובילה אותו לצמיחה – הוא נופל כדי להבין את הדרך שבה עליו לעלות.

הקטעים הזכורים ביותר מהחלק הראשון של “באטמן מתחיל” – ברוס בכלא, ברוס בורח, ברוס מתאמן אצל ראס אל גול – נלקחו ישירות מהתמה של The Man Who Falls, ונולאן, שהבין שהצופה המודרני צריך לדעת איך אדם מגיע למצב שבו הוא מסוגל להיות באטמן, הדגים זאת היטב. זה לא קסם, זו הכשרה. המסע הפנימי והחיצוני שברוס עובר – לא רק ללמוד להרביץ, אלא ללמוד לחשוב כמו אויב – מגיע מהקומיקס הזה. גם המסר המרכזי של הסיפור – שהנפילה היא חלק בלתי נפרד מהצמיחה – מוטמע עמוק בסרט, במשפטים כמו “Why do we fall? So we can learn to pick ourselves up”.

לא הרבה יודעים, אבל דניס אוניל בעצמו יצר את דמותו של ראס אל גול וגם את בתו טליה, שנראה שנים לאחר מכן בסיום הטרילוגיה. אוניל גם היה העורך הראשי של סדרות באטמן ושימש אף כתסריטאי, כך שגם אם הסיפור שנבחר נשמע שולי למדי, דווקא הבחירה בראס אל גול והדרך להציג את עלייתו של ברוס מהנפילה עודדו את נולאן לעבוד איתו.

3. The Long Halloween (1996–1997)

כתיבה: ג’ף לואב; איור: טים סייל

The Long Halloween מתרחש בשנה השנייה לפעילות של באטמן ומתמקד במאבק שלו נגד הפשע המאורגן. העלילה נפתחת באירוע שבו נרצח בן למשפחת פשע במהלך ליל כל הקדושים – ומכאן מתחיל רצף של רציחות שמתרחשות בכל חג, פעם בחג ההודיה, פעם בחג המולד, פעם בפסחא. הרוצח המסתורי מקבל את הכינוי Holiday. באטמן חובר לג’ים גורדון ולתובע המחוזי הארווי דנט (שעדיין לא הפך לנבל) כדי לפענח את הרציחות תוך כדי ניסיון להילחם במשפחות הפשע פלקון ומארוני. הקומיקס משלב חקירה בלשית ומאבק מוסרי של החוק מול האנרכיה, ומסביר כיצד דמות כמו זו של דנט – גיבור של מערכת החוק – עלולה להישבר.

“באטמן מתחיל” מושפע מהתחושה שגות’האם הייתה תמיד עיר של פשע מאורגן, עוד לפני שהגיעו נבלי העל עם המסכות. דמותו של קרמיין פלקון, השולט בעיר דרך קשרים עם שוטרים, פוליטיקאים ושופטים, נלקחה ישירות מהקומיקס. נוסף על כך, אף על פי שדנט מופיע רק בשוליים של הסרט הראשון, הדינמיקה המשולשת בין באטמן, החוק והאזרח ששואף לצדק, לצד הקו המוסרי המטושטש של גות’האם והתחושה שאין כמעט דמויות טהורות, הובנו היטב ע”י נולאן והיוו השראה ביצירת הסרט. נולאן השתמש בקומיקס זה כדי לבנות עולם שבו הרוע לא בא מהפנטזיה – אלא מהמציאות: מהכסף, מהשחיתות, מהכוח.

ג’ף לואב לנצח יהיה הכותב בה”א הידיעה של באטמן. הוא מבין את הדמות בצורה הטובה ביותר ביחס לשאר הכותבים ושם דגש עצום על אלמנט שאנשים קצת שכחו – באטמן הוא בראש ובראשונה בלש. אף על פי שסיפורו האגדי “ליל כל הקדושים הארוך” תופס יותר מקום דווקא בסרט “האביר האפל”, את השורשים הראשונים נולאן היה חייב לשתול בהשראת כתיבתו של ג’ף לואב.

שלושה עולמות, סרט אחד

נולאן לא שאף לייצר קומיקס חי – הוא שאב השראה מהמקורות את הנושאים הגדולים ותרגם אותם לקולנוע ריאליסטי יותר. הוא הפך את באטמן מגיבור על לאדם שמבין שלפעמים כדי להציל עיר שלמה צריך קודם כול לדעת להכניס בה פחד. כדי לייצר טרילוגיה שעובדת היטב במסך הגדול נולאן הבין בראש ובראשונה שעליו לעבור דרך טרילוגיית קומיקס אייקונית – וכך הוא עשה.