מאז 2012 קצת מבאס להיות מעריץ של די סי. פעם היה ברור שמדובר במותג עליון, כזה שבאמתחתו גיבורי על שהיכרות איתם הפכה לנחלת הכלל גם לאלה שלא נמנים עם מעריצי הז’אנר, לצד דמויות מורכבות ויצירות מופת טלוויזיוניות וקולנועיות. ב־2008 הימרה פרמאונט על כוכב עבר בשם רוברט דאוני ג’וניור. דיסני קנתה את הזכויות והשיקה את “הנוקמים”, קרוסאובר שאפתני בין דמויות מוכרות פחות של מארוול, המותג המתחרה שברא סטן לי, והוא כבש את העולם. מאז מעריצי די סי מתחננים ליקום קולנועי משלהם. ב־2016 הם קיבלו אותו.
“באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק” הוא ההמשך ל”איש הפלדה”, בבימויו של זאק סניידר ובכיכובם של הנרי קאוויל כסופרמן ואיימי אדמס כלויס ליין. העלילה מתרחשת כשנה וחצי לאחר סוף הסרט הקודם, שבו נלחם סופרמן בגנרל זוד בקרב הרסני במטרופוליס שבו נהרגו אלפים. המיליארדר ברוס ויין (בן אפלק), שעוטה את חליפת העטלף בעשרים השנים האחרונות, עוקב אחרי משלוח נשק שמגיע לגותהאם. קלארק קנט מנסה לנקות את שמו לאחר הקרב במטרופוליס ולחקור מיהו איש העטלף שלוקח את החוק לידיים. בד בבד המנכ”ל לקס לות’ר (ג’סי אייזנברג) מנסה להעמיק את קשריו הפוליטיים כדי להשיג את הקריפטונייט, שיסייע לו להתגונן מפני סופרמן.
סניידר, במאי שאפשר לאהוב או לשנוא, אך אי אפשר לקחת ממנו את השאפתנות שלו, והתסריטאים כריס טריו ודייוויד אס גוייר, יצרו סיפור מסועף שחוגג את החבילה של די סי: בלוקבאסטר אפל ומלא אקשן המכיל בתוכו תהיות פוליטיות מעולמנו. סופרמן מתפקד כדימוי לאמריקה – כוח עוצמתי שמרגיש חובה להתערב בסכסוכים חיצוניים וכתוצאה מכך פוגע בהמון אנשים. לות’ר, שמנסה להשיג את תמיכתה של סנאטורית בתוכניתו נגד סופרמן, מייצג מיליארדרים שמשפיעים על החוק והפוליטיקה בארה”ב ובעולם. הדימוי החיצוני שלות’ר דואג לסופרמן בתקשורת ומאמציו לייצר קונפליקט בין שני הגיבורים מייצגים ביקורת נגד תרבות ההסתה והתקשורת שעלולה להעצים אותה. התסריט כבר נגע בנושא ה”פייק ניוז” באותה שנה שבה האיש המזוהה עם המושג עלה לשלטון. ייאמר לזכות הסרט כי הוא נמנע מאחת הבעיות הגדולות שצצות כשהוליווד נוגעת בפוליטיקה: הוא לא מטיפני. הוא מציג במכוון את היתרונות והחסרונות של התערבות סופרמן, לצד האהבות והכאבים שלו. ככה הפוליטיקה נשארת במקומה הנכון – כקצפת על עוגה שעשויה מסיפורים אנושיים ולא העוגה עצמה.
למרבה הצער, הסרט מבולגן ומסובך להבנה. לא מסובך להבנה כמו “ממנטו”, שדורש אקסטרה ריכוז. מסובך כי יש כל כך הרבה קווי עלילה, שלפעמים יש צורך בכמה צפיות חוזרות פלוס מעקב אחר העלילה בוויקיפדיה כדי להבין מה לעזאזל קורה על המסך. גם לאחר כמה צפיות מצאתי את עצמי שואל “למה ברוס ויין דיבר עם המרגל הרוסי?” ו”מה הקשר של הטרוריסט מאפריקה לכל הסיפור?” ולפעמים התשובות יהיו מסובכות שלא לצורך. זה כמו מישהו שצריך לנסוע מנקודה אחת לשנייה, אבל בוחר לנסוע למזרח ואז למערב ואז לנקודה הראשונה ומשם לשנייה. כדי שתסריט יהיה קוהרנטי, הוא צריך לבחור בין מעט דמויות ועלילה מורכבת לבין הרבה דמויות ועלילה פשוטה. במקרה הזה התסריטאים ניסו להחזיק בשני הקצוות, והתוצאה היא שהקהל מבלה פרק זמן מסוים עם דמות אחת, ולפני שקרה משהו מספק עלילתית – קופצים כבר לאחרת.
אה, ומדי פעם יש גם סצנות חלומות. בלי קונטקסט. פשוט לזרוק את הקהל המבולבל לתוך משהו מבלבל יותר. באחת הסצנות מוצגים לברוס ויין חברי “ליגת הצדק” העתידיים, והפלאש מזהיר אותו לגבי לויס. הסצנה הזו חושפת בעיה עיקרית יותר: וורנר ניסו מהר מדי להגיע ליקום קולנועי. במקום לבנות אותו לאט ומסודר כמו מארוול, די סי רצו כמו הפלאש בלי לייצר שום דרך – והתוצאה הייתה יקום מבולגן שמלא בפרויקטים רנדומליים שנבחרו בלי מחשבה קדימה.
אך מבולגן ככל שיהיה, היקום הזה סיפק כמה סרטים טובים, ו־BVS הוא אחד מהם. קאוויל בעיניי היה ונשאר הסופרמן הטוב ביותר. ברשתות התלוננו שהוא לא מחייך, כאילו שזו בעיה, אבל קאוויל הביא גרסה משלו לדמות: לא קאמפית שמעוררת תקווה במנותק מהעולם, אלא כזו שכואבת את מה שהעולם עובר ומסתערת להציל אותו למרות הכול. קאוויל הוא סופרמן ייחודי בזכות המשחק והצ’ארם הטבעי שלו. מי יודע מתי עוד נראה את הדמות הזו בגרסה רצינית, כזו שגורמת לך להעריץ וגם לרצות לחבק אותו? ומולו – בן אפלק הוא חד־משמעית הבאטמן האהוב עליי. אני לא מהמעריצים האדוקים של גיבורי על, אבל משהו בטרגיות ובאופל של הדמות תמיד משך אותי. אפלק מציג מצד אחד ברוס ויין חלקלק, כריזמטי וערמומי, ומצד שני את הבאטמן הכי בד אס שהקולנוע ראה. אומנם הוא נאלץ ללבוש את החליפה המשוריינת המזעזעת, אך גם את החליפה הטובה ביותר, שמככבת בסצנת המחסן, שהיא אגב מאסטרפיס של אקשן. גם איימי אדמס וג’רמי איירונס מספקים הופעות ממגנטות.
יש גם ליהוקים שנויים במחלוקת: קודם – הגאווה הישראלית. אומנם רבים ברשתות נהנים לקטול אותה, אבל לדעתי גל גדות הייתה מצוינת כוונדר וומן, והכניסה להופעתה את הצ’ארם וההומור הטבעיים שלה. ג’סי אייזנברג, לעומתה, לא היה הבחירה האידיאלית ללות’ר. הוא משחק לא רע ברוב הסצנות, אבל לפעמים נדמה שניסה לחקות את הג’וקר של לדג’ר, וזה כלשעצמו היה קרינג’י מאוד.
הליהוק המצוין של סניידר לצד הצילום האלוהי של לארי פונג (“השומרים”) והמוזיקה של האנס זימר מזכירים כי מדובר בבמאי מעולה לפעמים, ומבחינה ויזואלית – באומן. הוא פשוט צריך תסריטאים טובים יותר. בצפייה הראשונה בסרט הוא הרגיש טוב, אבל הורגש גם שהיה לו פוטנציאל מפוספס להפוך למאסטרפיס. בגרסה האלטרנטיבית, שדורגה R והוסיפה חצי שעה כדי לתת לעלילה לנשום הסרט השתדרג בחמש רמות – וזו הגרסה המומלצת לצפייה, כדי לזכור את מה שהתחיל וסיים את היקום של די סי.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: שחר קפילי
מאז 2012 קצת מבאס להיות מעריץ של די סי. פעם היה ברור שמדובר במותג עליון, כזה שבאמתחתו גיבורי על שהיכרות איתם הפכה לנחלת הכלל גם לאלה שלא נמנים עם מעריצי הז’אנר, לצד דמויות מורכבות ויצירות מופת טלוויזיוניות וקולנועיות. ב־2008 הימרה פרמאונט על כוכב עבר בשם רוברט דאוני ג’וניור. דיסני קנתה את הזכויות והשיקה את “הנוקמים”, קרוסאובר שאפתני בין דמויות מוכרות פחות של מארוול, המותג המתחרה שברא סטן לי, והוא כבש את העולם. מאז מעריצי די סי מתחננים ליקום קולנועי משלהם. ב־2016 הם קיבלו אותו.
“באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק” הוא ההמשך ל”איש הפלדה”, בבימויו של זאק סניידר ובכיכובם של הנרי קאוויל כסופרמן ואיימי אדמס כלויס ליין. העלילה מתרחשת כשנה וחצי לאחר סוף הסרט הקודם, שבו נלחם סופרמן בגנרל זוד בקרב הרסני במטרופוליס שבו נהרגו אלפים. המיליארדר ברוס ויין (בן אפלק), שעוטה את חליפת העטלף בעשרים השנים האחרונות, עוקב אחרי משלוח נשק שמגיע לגותהאם. קלארק קנט מנסה לנקות את שמו לאחר הקרב במטרופוליס ולחקור מיהו איש העטלף שלוקח את החוק לידיים. בד בבד המנכ”ל לקס לות’ר (ג’סי אייזנברג) מנסה להעמיק את קשריו הפוליטיים כדי להשיג את הקריפטונייט, שיסייע לו להתגונן מפני סופרמן.
סניידר, במאי שאפשר לאהוב או לשנוא, אך אי אפשר לקחת ממנו את השאפתנות שלו, והתסריטאים כריס טריו ודייוויד אס גוייר, יצרו סיפור מסועף שחוגג את החבילה של די סי: בלוקבאסטר אפל ומלא אקשן המכיל בתוכו תהיות פוליטיות מעולמנו. סופרמן מתפקד כדימוי לאמריקה – כוח עוצמתי שמרגיש חובה להתערב בסכסוכים חיצוניים וכתוצאה מכך פוגע בהמון אנשים. לות’ר, שמנסה להשיג את תמיכתה של סנאטורית בתוכניתו נגד סופרמן, מייצג מיליארדרים שמשפיעים על החוק והפוליטיקה בארה”ב ובעולם. הדימוי החיצוני שלות’ר דואג לסופרמן בתקשורת ומאמציו לייצר קונפליקט בין שני הגיבורים מייצגים ביקורת נגד תרבות ההסתה והתקשורת שעלולה להעצים אותה. התסריט כבר נגע בנושא ה”פייק ניוז” באותה שנה שבה האיש המזוהה עם המושג עלה לשלטון. ייאמר לזכות הסרט כי הוא נמנע מאחת הבעיות הגדולות שצצות כשהוליווד נוגעת בפוליטיקה: הוא לא מטיפני. הוא מציג במכוון את היתרונות והחסרונות של התערבות סופרמן, לצד האהבות והכאבים שלו. ככה הפוליטיקה נשארת במקומה הנכון – כקצפת על עוגה שעשויה מסיפורים אנושיים ולא העוגה עצמה.
למרבה הצער, הסרט מבולגן ומסובך להבנה. לא מסובך להבנה כמו “ממנטו”, שדורש אקסטרה ריכוז. מסובך כי יש כל כך הרבה קווי עלילה, שלפעמים יש צורך בכמה צפיות חוזרות פלוס מעקב אחר העלילה בוויקיפדיה כדי להבין מה לעזאזל קורה על המסך. גם לאחר כמה צפיות מצאתי את עצמי שואל “למה ברוס ויין דיבר עם המרגל הרוסי?” ו”מה הקשר של הטרוריסט מאפריקה לכל הסיפור?” ולפעמים התשובות יהיו מסובכות שלא לצורך. זה כמו מישהו שצריך לנסוע מנקודה אחת לשנייה, אבל בוחר לנסוע למזרח ואז למערב ואז לנקודה הראשונה ומשם לשנייה. כדי שתסריט יהיה קוהרנטי, הוא צריך לבחור בין מעט דמויות ועלילה מורכבת לבין הרבה דמויות ועלילה פשוטה. במקרה הזה התסריטאים ניסו להחזיק בשני הקצוות, והתוצאה היא שהקהל מבלה פרק זמן מסוים עם דמות אחת, ולפני שקרה משהו מספק עלילתית – קופצים כבר לאחרת.
אה, ומדי פעם יש גם סצנות חלומות. בלי קונטקסט. פשוט לזרוק את הקהל המבולבל לתוך משהו מבלבל יותר. באחת הסצנות מוצגים לברוס ויין חברי “ליגת הצדק” העתידיים, והפלאש מזהיר אותו לגבי לויס. הסצנה הזו חושפת בעיה עיקרית יותר: וורנר ניסו מהר מדי להגיע ליקום קולנועי. במקום לבנות אותו לאט ומסודר כמו מארוול, די סי רצו כמו הפלאש בלי לייצר שום דרך – והתוצאה הייתה יקום מבולגן שמלא בפרויקטים רנדומליים שנבחרו בלי מחשבה קדימה.
אך מבולגן ככל שיהיה, היקום הזה סיפק כמה סרטים טובים, ו־BVS הוא אחד מהם. קאוויל בעיניי היה ונשאר הסופרמן הטוב ביותר. ברשתות התלוננו שהוא לא מחייך, כאילו שזו בעיה, אבל קאוויל הביא גרסה משלו לדמות: לא קאמפית שמעוררת תקווה במנותק מהעולם, אלא כזו שכואבת את מה שהעולם עובר ומסתערת להציל אותו למרות הכול. קאוויל הוא סופרמן ייחודי בזכות המשחק והצ’ארם הטבעי שלו. מי יודע מתי עוד נראה את הדמות הזו בגרסה רצינית, כזו שגורמת לך להעריץ וגם לרצות לחבק אותו? ומולו – בן אפלק הוא חד־משמעית הבאטמן האהוב עליי. אני לא מהמעריצים האדוקים של גיבורי על, אבל משהו בטרגיות ובאופל של הדמות תמיד משך אותי. אפלק מציג מצד אחד ברוס ויין חלקלק, כריזמטי וערמומי, ומצד שני את הבאטמן הכי בד אס שהקולנוע ראה. אומנם הוא נאלץ ללבוש את החליפה המשוריינת המזעזעת, אך גם את החליפה הטובה ביותר, שמככבת בסצנת המחסן, שהיא אגב מאסטרפיס של אקשן. גם איימי אדמס וג’רמי איירונס מספקים הופעות ממגנטות.
יש גם ליהוקים שנויים במחלוקת: קודם – הגאווה הישראלית. אומנם רבים ברשתות נהנים לקטול אותה, אבל לדעתי גל גדות הייתה מצוינת כוונדר וומן, והכניסה להופעתה את הצ’ארם וההומור הטבעיים שלה. ג’סי אייזנברג, לעומתה, לא היה הבחירה האידיאלית ללות’ר. הוא משחק לא רע ברוב הסצנות, אבל לפעמים נדמה שניסה לחקות את הג’וקר של לדג’ר, וזה כלשעצמו היה קרינג’י מאוד.
הליהוק המצוין של סניידר לצד הצילום האלוהי של לארי פונג (“השומרים”) והמוזיקה של האנס זימר מזכירים כי מדובר בבמאי מעולה לפעמים, ומבחינה ויזואלית – באומן. הוא פשוט צריך תסריטאים טובים יותר. בצפייה הראשונה בסרט הוא הרגיש טוב, אבל הורגש גם שהיה לו פוטנציאל מפוספס להפוך למאסטרפיס. בגרסה האלטרנטיבית, שדורגה R והוסיפה חצי שעה כדי לתת לעלילה לנשום הסרט השתדרג בחמש רמות – וזו הגרסה המומלצת לצפייה, כדי לזכור את מה שהתחיל וסיים את היקום של די סי.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: שחר קפילי
