תודה למשחקי ליאם על עותק הביקורת.

רובנו אוהבים עלילות בסרטים, בספרים או בסדרות שבהן ממשל מרושע ואכזרי רוצה רק להרע לאזרחיו בדרכיו המשונות. בכל תרחיש דיסטופי כזה קמים חברי מחתרת שרוצים להתנגד למשטר, אך אי אפשר להתנגד למשטר בלי שהוא יכה חזרה באמצעות מרגליו השונים.

את הדילמה החברתית שבה עלינו לקבוע מי טוב ומי רע, מי חבר ומי בוגד, משחקי קופסה רבים מצליחים להעביר בדרכים יצירתיות ונותנים לנו להרגיש כאילו אנחנו חיים בסרט בזכות המתח התמידי בין השחקנים השונים.

עוד בנעוריי שיחקתי במשחקי זהות סודית למיניהם (הבולט בהם היה “הרמז”), אך המשחק שעליו נדבר היום, “המחתרת”, יודע לגרום לספק להיות תמידי.

צילום: משחקי ליאם

מהלך המשחק

“המחתרת” הוא משחק המיועד ל־5–10 שחקנים בגילאי 13 ומעלה, אף על פי שבעיניי הגבלת הגיל אינה מחייבת מכיוון שאין תלות בשפה במשחק, והוא אורך כחצי שעה. המשחק תורגם ע”י משחקי ליאם ומופץ ע”י הקובייה משחקים.

בתחילת המשחק, בדומה למשחקי “מאפייה” או “העיירה” למיניהם, כל שחקן מקבל תפקיד – חבר מחתרת (קלף כחול) או מרגל (קלף אדום). המרגלים הם השחקנים היחידים בתחילת המשחק שיודעים מי הם, ואילו שאר חברי המחתרת עוצמים את עיניהם.

לאחר שלב חלוקת התפקידים וגילוי זהות המרגלים ביניהם בלבד, בכל סיבוב ייבחר אחד משחקני המשחק להיות מפקד המשימה, ועליו יהיה לבחור מספר שחקנים מסוים למשימה. אל דאגה, זה לא כרוך בביצוע משהו בפועל, כמו לקפוץ במקום או להעביר פריטים זה לזה. כלל השחקנים מצביעים “בעד” או “נגד” הצוות הנבחר. המרגלים, אגב, יכולים לנצח כבר בשלב זה של המשחק אם נערכו חמש הצבעות “נגד” רצופות, שיפילו את המשימה. בהנחה שהוקם צוות משימה (שיכול לכלול גם חברי מחתרת וגם מרגלים), מתקיימת הצבעה נוספת על ביצוע המשימה בפועל, כדי לקבוע אם היא הצליחה או נכשלה. חברי המחתרת מחויבים לבחור בהצלחת המשימה כחלק מחוקי המשחק. אך המרגלים? כרצונם או להכשיל את המשימה או לגרום להצלחתה. המשחק ממשיך עד שיש רוב (3 מתוך 5) לטובת אחד הצבעים (אדום או כחול), והקבוצה הזו מנצחת.

איכות ההפקה

קופסת המשחק קטנה ונוחה לניוד. ארגונית המשחק מפלסטיק מכילה מספיק מקום לכל רכיבי המשחק. איכות קלפי המשחק גבוהה. רכיבי הסמנים השונים ארוזים בשקית זיפלוק נוחה ואיכותם גם היא גבוהה. לוחות המשחק הדו־כיווניים הם הרכיב היחיד במשחק שעשוי באיכות מעט נמוכה, והוא נוטה להתקמט בזמן משחק.

איורים

איורי המשחק מסוגננים ומגוונים, בין אם מדובר בלוחות המשחק, בנשקים שונים בסמנים השונים ואף בדמויות המשחק, שמתהדרות בייצוג רחב של נשים, גברים ומוצאים אתניים שונים – גיוון מבורך.

הבנת המשחק

הוראות המשחק קצרות, חוברת המשחק ברורה מספיק ומלווה בהרבה דוגמאות וטיפים לחברי המחתרת ולמרגלים כאחד, כולל ברקוד שמפנה לסרטון הוראות מצוין בעברית.

רמת הקושי

“המחתרת” הוא משחק מסיבות, בין הפופולריים בישראל, אחרי “דיקסיט” ו”שם קוד” (שכבר ביקרתי באתר), ולכן רמת הקושי שלו קלה מאוד. מספיק סיבוב אחד והסבר של כ־2–3 דקות לכל השחקנים כדי להתחיל לשחק.

אורך המשחק

על גבי קופסת המשחק מצוין זמן משחק של חצי שעה. לדעתי זה אכן זמן ממוצע טוב שמשוקף היטב בכל הרכב שחקנים. מובן שהמשחק יכול להימרח טיפה אם השחקנים מעדיפים לתקוף זה את זה ולשחק במשחקי האשמות, שהם חלק בלתי נפרד ומהנה מהמשחק.

רמת האינטראקציה

משחק מסיבות בהגדרתו הוא משחק בעל רמת אינטראקציה גבוהה מאוד. כל השחקנים מעורבים בכל רגע נתון – בשלבי הצבעת “בעד או נגד” והצבעת “הצלחת או כישלון במשימה”. אף שחקן לא נשאר אדיש.

תפעול המשחק

מעבר לבחירות בינאריות והסקת מסקנות בסיסית, המשחק פשוט מאוד. אני לא בטוח שהגיל המומלץ (13 ומעלה) אכן נכון, אף על פי שתמיד תעלה תהייה אם לאפשר לילדים לשקר דווקא במסגרת משחקית שבה הכול מותר כחלק מחוקי המשחק.

מספר שחקנים

הרכב שחקנים רחב יותר פירושו יותר ויכוחים, חיכוכים וחוסר ודאות לאורך כל המשחק. הכי פחות נהניתי לשחק בהרכב של חמישה שחקנים, שלדעתי מפשט מדי את המשחק. ככל שמספר השחקנים עלה המשחק נעשה מעניין יותר, אבל לא הייתי ממהר לשחק שוב בהרכב של עשרה שחקנים.

משחקיות חוזרת

למשחק מצורף הרחבת החוקר המומלצת לשבעה שחקנים ומעלה, המאפשרת משחקיות חוזרת. החוקר הוא סמן שעובר בין השחקנים השונים ומאפשר להם, באופן חד־פעמי, להציץ בסודיות בזהות אחד השחקנים האחרים. לא אהבתי את ההרחבה כלל, שכן הכיף במשחק טמון במתח ובשאלה מי מרגל ומי לא. אבל אני יכול להבין שהתוספת הנחמדה הזו עוזרת למשחקיות חוזרת ומאפשרת מוד קל יותר או אסטרטגי יותר למי שחפץ בכך.

שורה תחתונה

שיחקתי בעבר בכמה משחקי זהות סודית פופולריים – “סיקרט היטלר” ו”אבלון” – ובעיניי “המחתרת” הוא המשחק הקל והבסיסי ביותר מבין שלושתם, שכן האחרים מוסיפים כללים מיוחדים ונותנים לכל שחקן תפקיד משמעותי יותר. המשחק זקוק להרכב שחקנים גדול כדי ליהנות ממלוא הפוטנציאל שיש לו להציע. שחקנים שרוצים אווירה קלילה ולא שיפוטית לא ייהנו ממנו כלל, כפי שקרה לי עם חלק מהקבוצות ששיחקתי איתן.