יש ספרים שלא נועדו למסך הקטן או הגדול. לא כי הם גרועים; להפך, לעיתים הם כתובים בצורה מדויקת, עשירה או פתוחה לפרשנות – אך נשארים מותחים ומרתקים, כאלה שאי אפשר לעזוב. אבל אז מגיעה הוליווד, שלא מסוגלת להתאפק ולומר “אם משהו נמכר טוב, בואו נעשה ממנו סרט או סדרה”, ובדרך בעיקר שוכחת מדוע הספר היה טוב כל כך מלכתחילה. לכבוד שבוע הספר, הנה חמש יצירות ספרותיות שהעיבודים שלהן הוכיחו שלא כל דבר חייב עיבוד קולנועי או טלוויזיוני.

ההוביט

“ההוביט”, שיצא לאור ב־1937, נכתב במקור כספר ילדים: אגדה קומפקטית עם מספר בגוף שלישי שובה לב, הומור בריטי דק, מסע מתון ודמות אחת – בילבו בגינס – שגדלה מתוך פחד אל תוך אומץ. טולקין ידע בדיוק איך לאזן בין מתח להרפתקה ובין דמיון לצניעות.

הסרטים של פיטר ג’קסון, לעומת זאת, מתייחסים ל”הוביט” כאל פריקוול ל”שר הטבעות”, ומוסיפים קרבות, פוליטיקה, רומנים לא קיימים ודרמה שנועדה ליצור אפקט קולנועי – לא נאמנות טקסטואלית. הדרקון סמאוג, שהיה בספר יצור מתוחכם שמדבר, הופך לדמות גרוטסקית מוגזמת, למרות הדיבוב המרשים של בנדיקט קמברבאץ’. הקרב על חמשת הצבאות, שבספר תואר בכמה עמודים ובילבו כלל לא נטל בו חלק כי התעלף, נמרח על פני חצי סרט כאילו מדובר בקרב מונומנטלי בתולדות הממלכה. הסרטים חוטאים בעיקר במינון. הם מתעקשים להרחיב כל פרט קטן, להוסיף רומנים מומצאים (כמו טאוריאל והגמד קילי), להעצים את האפקטים ולהפוך את בילבו מגיבור מגיב לדמות אקטיבית שמובילה התרחשויות – על חשבון הקסם המקורי, הפשטות והלב של הספר. מה שהיה מסע אינטימי מלא באישיות הפך לפסטיבל CGI של רעש וצבע.

בית הדרקון

“אש ודם” של ג’ורג’ ר”ר מרטין נכתב כספר היסטוריה בדיונית – מלא בגרסאות סותרות לאותם אירועים המסופרים מפי היסטוריונים בעלי אינטרסים, שמות, וסגנונות שונים. כלומר, הקורא לעולם אינו יודע מה באמת קרה. זוהי יצירה שמטפלת באירועים פוליטיים דרך עדשה של ספק – בדיוק כמו היסטוריה אמיתית. זו הסיבה שהקריאה היא חווייתית: הבחירה במה להאמין, וההבנה שאין אמת אחת.

ואז מגיעה הסדרה. במקום לשמר את ריבוי הקולות והספק, HBO בוחרת להציג אמת אחת ודוחפת לצופה נרטיב סגור – ללא פתח לפרשנות. הקונפליקט נעשה פשטני יותר, קווי החלוקה בין טוב לרע חדים מדי, והקסם של רב־שכבתיות הולך לאיבוד. גם הליהוק מוסיף שמן למדורה. בני ולאריון, שבספר מתוארים כבעלי עור בהיר ושיער כסוף – סממן משפחתי חשוב מאוד שמעיד על ייחוס ומעמד – מופיעים בסדרה כבעלי עור כהה עם פאות לבנות מבריקות. השינוי הזה, מעבר לצרימה הוויזואלית, שוב שובר את ההיגיון הביולוגי של הירושה, שהוא מהותי למאבקי הכוח בסיפור. במקום חידוד המתח נוצר בלבול מיותר. הסדרה גם מתקדמת לאט להחריד, בעיקר בעונתה השנייה. רגעים שאפשר היה לסיים בדקות נמרחים לאורך פרקים שלמים, ואפילו בחירות נרטיביות תמוהות, כמו התחלת הסיפור אחרי מותו של המלך ג’אהריס, מוחקות את הרקע הפוליטי העשיר שמסביר את כל מה שבא אחר כך. במקום להתחיל את עלילת הסדרה מאמצע הספר, היה רצוי להציג את מה שקרה מתחילת הספר ועד סופו, שכן כל מה שקדם לעלייתו של ויסריון היה עבורי הרבה יותר מעניין.

מאחורי עיניה

הרומן של שרה פין-בורו הוא מותחן פסיכולוגי ייחודי שנשען כמעט כולו על תחושת ה”פנים”. הסיפור מסופר בגוף ראשון כפול דרך שתי גיבורות, לואיז ואדל, שמסתירות עולם פנימי סוער של מחשבות, טראומות, חלומות ואובססיות. המתח נבנה מהפער בין מה שהן אומרות לבין מה שהן חושבות. הקריאה דומה לריחוף בתוך התודעה, במיוחד כשהספר חוקר באופן הדרגתי את הרעיון של שליטה תודעתית, חיבור אסטרלי ומעברים בין גופים.

לעומת זאת, הסדרה של נטפליקס בוחרת לוותר כמעט על כל האלמנטים האלה. אין קריינות פנימית, אין תחושת אסטרליות ואין הדמיה ויזואלית שעושה חסד עם המציאות המעורפלת שהספר מייצר. הדמויות מוצגות באופן שטוח, המשחק גורם אפילו לרגעים המוזרים ביותר להיראות כמו הצגה חובבנית, הבימוי מתאמץ, הזוויות גנריות והצילום יותר טכני ממסתורי. הבחירה הגורפת להתרחק מהאלמנט העל־טבעי ולהציג אותו באופן חד ופשוט – במקום להשאיר את הצופה באותו מקום ספקני שבו הספר משאיר את הקורא – פוגעת אנושות בטוויסט המרכזי. מה שבספר נבנה בעדינות לאורך עשרות רמזים קטנים מפציע פתאום בסדרה כמו גימיק שנשלף מהכובע, בלי ביסוס רגשי אמיתי.

פורסט גאמפ

רבים מופתעים לגלות שהספר “פורסט גאמפ” של וינסטון גרום הוא יצירה שונה בתכלית מהעיבוד הקולנועי זוכה האוסקר. מדובר בסאטירה פרועה, רוויה באירוניה שחורה ובאבסורדים קיצוניים. פורסט הספרותי הוא דמות מגוחכת, לעיתים גסה, שנזרקת בין הרפתקאות ביזאריות – הוא טס לחלל, מתאהב בקוף, משחק פינג־פונג בין־לאומי ומנהל מפגשים עם חייזרים. הוא לא תמים, לא קדוש, ולא סמל – הוא סוג של קריקטורה אנושית שנועדה לעקוץ את המיתוס האמריקאי מבפנים.

הסרט של רוברט זמקיס, לעומת זאת, לקח את השלד העלילתי והפך אותו לסיפור נוגע ללב, סנטימנטלי ואופטימי. טום הנקס מגלם דמות רכה, אהובה, שהופכת סמל לתקווה ותמימות בעולם מורכב. הסרט לא רק עוקף את הביקורתיות של הספר – הוא למעשה חותר תחתיה. במקום לעסוק בגיחוך על ההיסטוריה האמריקאית ועל האופן שבו היא יוצרת גיבורים באופן שרירותי – הסרט מחבק את פורסט, הופך אותו למופת של נאיביות נקייה ומתעלם מכמה מהשאלות הקשות שהספר מעלה. גם הקשר עם ג’ני שונה לגמרי: בספר היחסים ביניהם טעונים, לעיתים בעייתיים, מרובי שכבות. ג’ני מוצגת כדמות שבוחנת גבולות מוסריים ואישיים, והקשר שלה עם פורסט לא בהכרח אידיאלי. בסרט הקשר עובר עידון, מקבל נופך מלודרמטי ועובר פילטר רגשי רך שמוחק את הקצוות החדים.

נער החידות ממומביי

“נער החידות ממומביי”, או בשמו המקורי Q & A, שכתב ויקאס סווארופ, הוא ספר הבנוי כמארג נרטיבי מתוחכם – כל פרק פותח בשאלה מתוך השעשועון “מי רוצה להיות מיליונר?” ומחזיר אותנו לאירוע מהעבר של הדמות הראשית שמסביר כיצד ידע את התשובה. כך נבנה הקשר הישיר בין חוויות החיים הקשות לבין הידע שצבר, לא כנס, לא במקריות – אלא תוצר של הישרדות. הגיבור הוא ראם מוחמד תומס, ששמו מייצג את שלוש הדתות המרכזיות בהודו – הינדואיזם, אסלאם ונצרות. הוא עובר מסע מפרך, מלא בטראומות, ניצול, שוטרים מושחתים, כמרים מפוקפקים ונוכלים, אך שומר על תחושת מוסר פנימית שלא נכפית עליו מבחוץ.

הסרט, לעומת זאת, שובר את המבנה המתוחכם של הספר וממיר אותו בנוסחה קולנועית בוליוודית. השם של הגיבור משתנה לג’מאל, ובמקום סיפור הישרדות העלילה מוקדשת לרדיפה אחר לטיקה, דמות שהומצאה לטובת הסרט ומשמשת אהבת נעוריו. בספר, לעומת זאת, הדמות הנשית המרכזית היא ניטה, נערת ליווי בעלת לב זהב שמייצרת מערכת יחסים אנושית, לא מינית או רומנטית, עם הגיבור. כל השינוי העלילתי מוחק את הקשיים שהספר מציף ומעניק לצופים אשליה של תקווה דרך אהבה. גם הסוף משתנה – מסיפור על זהות ואחריות אישית לסיפור זול של “אהבה מנצחת הכול”. מבנה השאלות־תשובות, שהיה הלב הפועם של הספר למטרת יצירת מתח, קצב וסקרנות, מוחלף טוטלית בקו עלילתי רגשי גנרי. הסרט אומנם זכה באוסקר, אבל האדפטציה רחוקה שנות אור מהסיפור המקורי.