אחרי שיצרו לעצמם שם דבר בז׳אנר האימה בזכות “נגעת נרצחת” (2022), האחים פיליפו חוזרים בפרויקט חדש ומצופה – “להחזיר אותה”, סרט אימה בכיכובה של סאלי הוקינס (“צורת המים”), אחת השחקניות המוערכות והמרגשות של השנים האחרונות. השילוב בין שפה קולנועית סגנונית לנוכחות המסך של הוקינס בהחלט יוצר סקרנות אמיתית לקראת הצפייה. האם הסרט יעמוד בציפיות ויחזיר את הצופים גם לסרט הבא של הצמד האוסטרלי?
לאחר מות אביהם, אנדי (ביילי בארט) ואחותו למחצה פייפר (סורה וונג) נשלחים להתגורר בבית של אם אומנת מסתורית בשם לורה (סאלי הוקינס). הם פוגשים שם את אוליבר (ג’ונה ורן פיליפס), ילד שקט שאינו מדבר, ונתקלים בהתנהגויות מוזרות במיוחד בביתם החדש. ככל שחולפים הימים הקשר בין דיירי הבית מתהדק, אך מתחת לפני השטח מתפתחים מתחים וחשדות, ונחשפים סודות מהעבר המאיימים לערער את המציאות שהם חיים בה.
בשנים האחרונות נדמה שאוסטרליה ביססה את עצמה כאחת המדינות הבולטות בז׳אנר האימה הקולנועי. סרטים כמו “רליק”, “נגעת נרצחת” ו”לילה מאוחר עם השטן” מסמנים גל חדש של יצירה מקומית שמציעה גישה מסוגננת, אינטימית ומורכבת לז׳אנר שבעבר נשלט בידי הוליווד. הקולנוע האוסטרלי בוחר לעסוק בטראומה, בירושה, בגוף ובמשפחה דרך סיפורים איטיים, מטרידים ובעלי שפה חזותית ברורה. יוצרים ויוצרות חדשים מבקשים לבחון את גבולות הפחד דווקא דרך המקום הכי מוכר – הבית.
בתוך מגמה זו הבחירה בסאלי הוקינס לתפקיד הראשי מעניקה לסרט עומק רגשי נדיר. בנוכחות פגיעה, כמעט שברירית, היא מגלמת את לורה, דמות שנעה בין רוך לאי־נחת מטרידה. הצופה נמשך אליה אך גם מרגיש צורך לקחת צעד אחורה – תחושה אינטואיטיבית שקשה לשים עליה את האצבע, אך כזו המהדהדת לאורך הסרט. לצידה, סורה וונג – שחקנית צעירה ולא מקצועית – מפתיעה באיפוק ובדיוק שהיא מביאה לדמות של פייפר, ילדה עם לקות ראייה. בין השתיים נרקם ריקוד עדין ומורכב, כזה שלא נאמר במפורש אך נטען במשמעות. ילדה שאיבדה את הוריה ואם שאיבדה את בתה, שתיהן כואבות, כל אחת בדרכה, ודווקא דרך השתיקה, המרחק והזהירות נוצרת ביניהן קרבה מסוג אחר. זה קשר שנבנה ברובו בלי מילים, אבל גם בלי מבט ישיר – בין מישהי רואה למישהי שלא, בין שתי תודעות שפועלות ברמות שונות של תפיסת המציאות, ובכל זאת זה עובד. השפה ביניהן נוצרת מתוך הפערים, מתוך הכמיהה ומתוך הכאב.
דמות נוספת שמעוררת עניין היא אוליבר, ילד אילם וחידתי, שמהר מאוד הופך לאחת הדמויות המטלטלות בסרט. כבר בתחילתו הוא לא מצליח לעורר תחושת הזדהות – שתיקתו, מבטו הריק והתנהגותו המוזרה יוצרים תחושת איום שמתגברת ככל שהסיפור מתקדם. בהדרגה מתברר שהוא גם קורבן של מערכת פגומה, אך בו בזמן נדמה שיש בו משהו שטני, בלתי ניתן לריסון. לעיתים הוא אף מפנה אל עצמו אלימות קשה לצפייה, וברגעים אחרים נדמה שהוא שואב עונג מהכאב סביבו. כמו שב”רליק” מוקד האימה התגלם באישה זקנה – דמות שבדרך כלל מסמלת חמלה ורוך – הבחירה כאן בילד קטן ואילם אנטגוניסט רגשי מחוללת אפקט כפול: מצד אחד חמלה, ומצד שני חרדה קיומית.
לצד האימה ויחד איתה הסרט מבקש לעסוק במוטיבים כמו אלימות בין־דורית, גזלייטינג, אובדן, אבל, ותא משפחתי שבור. הוא לא מסתפק רק בזעזוע, אלא מייצר מרחב רגשי חונק שמתמודד עם שאלות של אמת וזיכרון. כל אחת מהדמויות נושאת פצע – חלקן מנסות להחלים, אחרות רק להדחיק. אלה לא רק דמויות – אלה כוחות מנוגדים של כמיהה, טירוף, אהבה ופחד שמתנגשים זה בזה כמו בתאונת שרשרת בלתי נמנעת.
“להחזיר אותה” היא יצירה מטלטלת שבוחרת לצלול עמוק אל תוך הפצעים הנפשיים של גיבוריה. הליהוק המדויק, הרגישות הבימאית והנכונות לחשוף אלימות – לא רק פיזית אלא בעיקר רגשית – הופכים את הצפייה לחוויה אינטנסיבית אך מתגמלת. זוהי יצירה מסוגננת, מורכבת, כואבת לעיתים אך בעיקר כזו שנשארת הרבה אחרי שהאור באולם נדלק.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירון ארז
אחרי שיצרו לעצמם שם דבר בז׳אנר האימה בזכות “נגעת נרצחת” (2022), האחים פיליפו חוזרים בפרויקט חדש ומצופה – “להחזיר אותה”, סרט אימה בכיכובה של סאלי הוקינס (“צורת המים”), אחת השחקניות המוערכות והמרגשות של השנים האחרונות. השילוב בין שפה קולנועית סגנונית לנוכחות המסך של הוקינס בהחלט יוצר סקרנות אמיתית לקראת הצפייה. האם הסרט יעמוד בציפיות ויחזיר את הצופים גם לסרט הבא של הצמד האוסטרלי?
לאחר מות אביהם, אנדי (ביילי בארט) ואחותו למחצה פייפר (סורה וונג) נשלחים להתגורר בבית של אם אומנת מסתורית בשם לורה (סאלי הוקינס). הם פוגשים שם את אוליבר (ג’ונה ורן פיליפס), ילד שקט שאינו מדבר, ונתקלים בהתנהגויות מוזרות במיוחד בביתם החדש. ככל שחולפים הימים הקשר בין דיירי הבית מתהדק, אך מתחת לפני השטח מתפתחים מתחים וחשדות, ונחשפים סודות מהעבר המאיימים לערער את המציאות שהם חיים בה.
בשנים האחרונות נדמה שאוסטרליה ביססה את עצמה כאחת המדינות הבולטות בז׳אנר האימה הקולנועי. סרטים כמו “רליק”, “נגעת נרצחת” ו”לילה מאוחר עם השטן” מסמנים גל חדש של יצירה מקומית שמציעה גישה מסוגננת, אינטימית ומורכבת לז׳אנר שבעבר נשלט בידי הוליווד. הקולנוע האוסטרלי בוחר לעסוק בטראומה, בירושה, בגוף ובמשפחה דרך סיפורים איטיים, מטרידים ובעלי שפה חזותית ברורה. יוצרים ויוצרות חדשים מבקשים לבחון את גבולות הפחד דווקא דרך המקום הכי מוכר – הבית.
בתוך מגמה זו הבחירה בסאלי הוקינס לתפקיד הראשי מעניקה לסרט עומק רגשי נדיר. בנוכחות פגיעה, כמעט שברירית, היא מגלמת את לורה, דמות שנעה בין רוך לאי־נחת מטרידה. הצופה נמשך אליה אך גם מרגיש צורך לקחת צעד אחורה – תחושה אינטואיטיבית שקשה לשים עליה את האצבע, אך כזו המהדהדת לאורך הסרט. לצידה, סורה וונג – שחקנית צעירה ולא מקצועית – מפתיעה באיפוק ובדיוק שהיא מביאה לדמות של פייפר, ילדה עם לקות ראייה. בין השתיים נרקם ריקוד עדין ומורכב, כזה שלא נאמר במפורש אך נטען במשמעות. ילדה שאיבדה את הוריה ואם שאיבדה את בתה, שתיהן כואבות, כל אחת בדרכה, ודווקא דרך השתיקה, המרחק והזהירות נוצרת ביניהן קרבה מסוג אחר. זה קשר שנבנה ברובו בלי מילים, אבל גם בלי מבט ישיר – בין מישהי רואה למישהי שלא, בין שתי תודעות שפועלות ברמות שונות של תפיסת המציאות, ובכל זאת זה עובד. השפה ביניהן נוצרת מתוך הפערים, מתוך הכמיהה ומתוך הכאב.
דמות נוספת שמעוררת עניין היא אוליבר, ילד אילם וחידתי, שמהר מאוד הופך לאחת הדמויות המטלטלות בסרט. כבר בתחילתו הוא לא מצליח לעורר תחושת הזדהות – שתיקתו, מבטו הריק והתנהגותו המוזרה יוצרים תחושת איום שמתגברת ככל שהסיפור מתקדם. בהדרגה מתברר שהוא גם קורבן של מערכת פגומה, אך בו בזמן נדמה שיש בו משהו שטני, בלתי ניתן לריסון. לעיתים הוא אף מפנה אל עצמו אלימות קשה לצפייה, וברגעים אחרים נדמה שהוא שואב עונג מהכאב סביבו. כמו שב”רליק” מוקד האימה התגלם באישה זקנה – דמות שבדרך כלל מסמלת חמלה ורוך – הבחירה כאן בילד קטן ואילם אנטגוניסט רגשי מחוללת אפקט כפול: מצד אחד חמלה, ומצד שני חרדה קיומית.
לצד האימה ויחד איתה הסרט מבקש לעסוק במוטיבים כמו אלימות בין־דורית, גזלייטינג, אובדן, אבל, ותא משפחתי שבור. הוא לא מסתפק רק בזעזוע, אלא מייצר מרחב רגשי חונק שמתמודד עם שאלות של אמת וזיכרון. כל אחת מהדמויות נושאת פצע – חלקן מנסות להחלים, אחרות רק להדחיק. אלה לא רק דמויות – אלה כוחות מנוגדים של כמיהה, טירוף, אהבה ופחד שמתנגשים זה בזה כמו בתאונת שרשרת בלתי נמנעת.
“להחזיר אותה” היא יצירה מטלטלת שבוחרת לצלול עמוק אל תוך הפצעים הנפשיים של גיבוריה. הליהוק המדויק, הרגישות הבימאית והנכונות לחשוף אלימות – לא רק פיזית אלא בעיקר רגשית – הופכים את הצפייה לחוויה אינטנסיבית אך מתגמלת. זוהי יצירה מסוגננת, מורכבת, כואבת לעיתים אך בעיקר כזו שנשארת הרבה אחרי שהאור באולם נדלק.
האחים חזרו ובגדול לעוד סרט מוצלח
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירון ארז
