לעיתים, סופרים וסופרות בוחרים לכתוב דמויות שהקוראים יוכלו להזדהות איתן, בין אם במראה דומה להם, דבר שנפוץ בעיקר בספרי נוער, ובין אם באמצעות תכונות אופי די שכיחות שמאפשרות לכל קורא לראות את עצמו בדמות הראשית. תכונה כזאת, נפוצה במיוחד, היא אהבה לספרים. הסיבה שזה  בדרך כלל עובד היא  שמי שקוראת את הספר כנראה אוהבת ספרים. ואם הדמות אוהבת את אותו הז’אנר? החיבור כמעט מובטח. הספר “כישוף בין הקוצים” (של מרגרט רוג’רסון, בהוצאת “מטר”) לקח את קונספט האהבה לספרים לרמה הבאה.

אליזבת היא ילדת ספרייה. היא הושארה על מפתן דלת הספרייה כילדה, ומכיוון שברגע הראשון היא החלה לצחוק ולשמוח – הוחלט שהיא לא תעבור לבית יתומים, אלא תגדל בספרייה. אבל זאת לא סתם ספרייה, כמובן – מדובר במקום שבו מוחזקים ספרים מכושפים רבים, חלקם בדרגות נמוכות, וחלקם נדירים בדרגות גבוהות מאוד. הם גם עלולים להיות מסוכנים, ולכן חלקם מוחזקים בשלשלות ברזל הכובלות אותם למדפים. מכיוון שאליזבת גדלה בספרייה, היא יודעת שחלומה הוא להיות פקחית, כלומר להיות אחראית להגנת הספרים הללו, וגם להגן על הממלכה מאותם הספרים.

היא יודעת עוד משהו בוודאות מוחלטת – כל המכשפים הם רעים. כישוף הוא רע, כל המכשפים הם רעים ברמת סקאר, שניים רק לשדים, הנותנים למכשפים את כוחם, והספרייה היא המקום שבו היא רוצה לחיות את כל חייה (לאו דווקא הספרייה שגדלה בה, אבל ספרייה כלשהי). לצערה, בעקבות מתקפה על הספרייה, בריחתו של ספר כישוף מסוכן ביותר ולילה מלא אימה, היא מואשמת בפשע ונעקרת מביתה כדי לעמוד לדין. אך כדי לקחת אותה מהספרייה למקום שאליו היא הולכת נשלח מישהו שהיא דווקא מכירה – נתניאל תורן, מכשף שכבר פגשה בעבר ואפילו הפילה עליו כוננית ספרים שלמה, ולכן מדובר בהיכרות מוצלחת במיוחד, כמובן. אליזבת, נתניאל ומשרתו הדמוני נשאבים לקנוניה אפלה בת מאות שנים המאיימת לא רק על הספריות, אלא על העולם כולו.

אליזבת, כראוי לדמות ראשית בספר נוער, היא מה שנקרא “נערה עם אופי”: היא מנסה לגדל כנימות ספרים כדי לבצע בהן ניסויים, עושה תעלולים ושטויות לא מעטים בספרייה למבוגרים, ואפילו יש לה כישורי חרב שלא ברור מאיפה השיגה אותם. היא גם מדברת עם ספרים – כנראה תכונה נורמלית בעולם שבו לספרים יש יכולת חשיבה מסוימת – ויש לה הרבה מאוד דעות קדומות ששאבה כמובן מפקחים בספרייה שלה, שהם לחלוטין אנשי העולם הגדול – אף על פי שרובם לא עזבו את הספרייה בכלל בעשרות השנים האחרונות, ולכן חושבת דברים רעים מאוד על כישוף, על מכשפים ובאופן כללי על העולם מחוץ לספרייה.

שד עם לב זהב

האופי של נתניאל מתגלה מעט במהלך הספר, אבל מעבר לחוש הומור קליל ועבר אפל אין שם הרבה. אין ספק שהוא מכשף חזק מאוד ואפילו בעל דרגה גבוהה (אפילו שהוא צעיר), אבל זה רק מכיוון שכל מי שהיה בינו לבין התואר שלו פשוט מת. השד שלו זה סיפור אחר: סיילס הוא דמות כיפית ביותר, מסתורית ומאיימת במידה הנכונה, אבל בתכל’ס בעלת לב טוב – מה שמאוד מוזר אצל שדים, אבל לגמרי עובד במקרה הזה.

את מערכת הקסם בספר ניתן לתאר כמגניבה. לכל המכשפים יש שד שממנו הם שואבים את הכוח שלהם ולו הם גם נותנים שנים מחייהם – וזאת הסיבה שלרוב נולדים להיות מכשפים, כי שדים (או לפחות השם האמיתי שלהם, זה שבאמצעותו ניתן לזמן אותם) הם משהו שעובר במשפחה מדור לדור. כל הספרים הם ספרים מכושפים – חלקם, לדוגמה, דורשים מחמאה פעם ביום כדי שייאותו להיפתח, וחלקם מכושפים בצורה אפלה ביותר וינסו למנוע מכל אדם להתקרב אליהם בדרכים לא דרכים, וכשהם יוצאים משליטה והופכים למאזיק, המצב רע. מאוד. מאזיק בדרגה גבוהה הוא דבר מסוכן מאוד שעלול לפגוע באנשים, מה שכמובן מצדיק את קשירתם של כל הספרים בשלשלות ברזל, כי ברזל כמובן מחלישים את הכישוף. ברזל ומלח.

בסך הכול מדובר בספר נחמד מאוד שמיועד במובהק לבני נוער – האלימות בו לא נוראה, מערכת היחסים בין הדמויות נקייה כמעט לגמרי ומלבד ספר עם הרבה מאוד עיניים גם אין בו תיאורים מזוויעים במיוחד. הוא נשען על עלילת נוער די גנרית (בני נוער שמצילים את העולם, דרך טרופ ה”אף מבוגר לא מאמין לנו”), אבל מוסיף עולם קסום שבבירור הוקדשה מחשבה רצינית לבנייתו, ובעיקר המון ספרים מכושפים – שבהחלט הופכים את הספר לטוב הרבה יותר. כראוי לספרי נוער, הדמות הראשית שונה ומיוחדת כל כך, אבל לא באמת מסוגלת להרבה (מלבד כישורי החרב שכבר דיברנו עליהם), ולעיתים הסופרת אפילו משתמשת בטריק הוותיק – “להגיד משהו מטומטם כדי שהגיבור הראשי יסביר לה”. למרות זאת היא לא דמות גרועה, שכן על היותה קצת “תמימה” מכפרת העובדה שהיא אמיצה, עקשנית ובעיקר באמת רוצה לעזור לספרים, ולא רק לשלוט בהם.

תודה להוצאת מטר על העותק לביקורת