תמונות באדיבות סוני אנטרטיינמנט
תודה רבה לסוני אנטרטיינמנט על עותק הביקורת!
כמעט שש שנים עברו מאז מוחו הקודח של קוג’ימה הציג לנו עולם חדש, שבו הציוויליזציה האנושית מפורקת ונמצאת על סף הכחדה. שש שנים מאז עזבנו את סם ברידג’ס והתינוק, לו. כאחד שאהב מאוד את Death Stranding וחיכה מאוד למשחק ההמשך- Death Stranding 2: On The Beach, שמושק ממש בימים אלה, היה לי את הכבוד לשחק בו לפני כחודש.
כמו לרכוב על אופניים
המשחק Death Stranding 2: On The Beach מתרחש זמן מה לאחר המשחק הראשון. סם והתינוק לו התרגלו לחייהם החדשים, הרחק מעיניה של האנושות ששרדה עד כה. סם התבודד, הסווה את מקום המחיה שלהם בעזרת הולוגרמות ונהנה מחייו, שהושקעו בגידולו של לו. לפתע פרג’ייל מצליחה להתחקות אחרי צעדיהם, וסם מוצא עצמו הולך לחבר את מקסיקו ל־Chiral Network מהמשחק הקודם, זו שמחברת בין מחוזות האנושות שנשארו בעולם, במטרה לחקור תופעה שעשויה לשפוך אור על איום ה־Death Stranding ואף אולי להסירו.
כבר מהדקות הראשונות של המשחק אפשר להבין שאנחנו בדת’ סטרנדינג. האזורים נראים שונים, אבל בדיוק כמו לרכוב על אופניים – גם אחרי הפסקה בת שש שנים אפשר פשוט לעלות ולהתחיל לדווש. המכניקות זהות, השליטה זהה, וחוץ מכמה שינויים בעולם ובצורת שינוע החבילות, מדובר במשחק זהה לחלוטין, וכמו בזיכרון שריר הידיים שלי זכרו איך לשלוט בסם ולשחק באופן טבעי ביותר. אם אהבתם את המשחק הקודם, אתם תאהבו את זה. ואם לא? אז לא. זהו אותו משחק לכל דבר ועניין, ומבחינתי זה היה משהו חיובי מאוד.
“על החוף” מתהדר באחת הגרפיקות היפות שראיתי זה הרבה זמן, וכבר על קונסולת הדור הקודם היה אפשר לראות את עיצוב הנופים המהמם שהפקות קוג’ימה פיסלו לנו בקפידה. על קונסולת ה־PS5 הוא מתעצם, וזה תמיד תענוג לטייל לאורך גבעה או הר כשברקע מתנגנות המלודיות הנעימות והמרגיעות ששבו אותנו כבר לפני כמה שנים.
קוג’ימה קפץ ראש לתוך העולם הזה, ואחד הדברים הבולטים ביותר בו הוא הרחבת העולם. אנחנו לומדים עוד על המפלצות, על דמויות נוספות ששרדו בעולם ואף על יבשות אחרות (לא נשארים באמריקה בלבד!). נפגוש שלל דמויות חדשות ולא מעט ישנות, ונהיה עדים לקטעי עלילה באמת מגניבים ומרשימים, כמו קרב בין רובוט סמוראי בגובה 2 וחצי מטרים לגיטריסט שהגיטרה שלו יורה חשמל והיא גם גרזן – ואתם טועים אם אתם חושבים שרצף מילים כזה ייכתב בביקורת על כל משחק שאינו משחק מבית קוג’ימה.
הרגשת חיבור
אחד הפיצ’רים הגדולים של המשחק הקודם וגם של הנוכחי הוא היכולת להשאיר בעולם מיני אביזרים ומבנים המאפשרים לנו להתנייד בו ביתר קלות, החל מדברים פשוטים כמו ווי תלייה וסולמות ועד למבנים מורכבים יותר כמו גשרים, שחלקם יופיעו גם בעולמות של שחקנים אחרים ויעזרו להם באותם אתגרים – וכך בעצם כל שחקן משפיע ומשאיר עקבות דיגיטליות בעולמם של שחקנים אחרים. כמה פעמים מצאתי סולם ממוקם לעילא על ידי שחקנים אחרים. במהלך תקופת הביקורת, שארכה כחודש לפני השקת המשחק, היו כמה ימים, כהכנה להשקה, שבהם לא היה ניתן להתחבר לשרתי המשחק, ולכן מערכת זו לא עבדה. המחסור שלה הורגש היטב, וכמה פעמים מצאתי את עצמי אומר “פה היה יכול ממש לעזור לי איזה סולם”, ובאופן טבעי השארתי מבנים במקומות שיעזרו לאחרים, אבל ככל הנראה אף אחד לא זכה ליהנות מהם. המערכת הזו מורגשת וטבועה בדי־אן־איי של המשחק, ואני מברך מאוד על ההחזרה שלה.
כל הדרכים מובילות לרומא
אף על פי שהמשחק הוא אותו משחק, מובן שהעלילה המוצגת לנו פה היא חדשה ומרעננת, וכל סצנה ערוכה בקפידה, מרמת הפרטים הקטנים ועד הדיבוב הנפלא של השחקנים. בתוך כל הטוב הזה בחנתי מעט את גבולות המשחק מתוך סקרנות (אפילו התחלתי אותו מחדש לאחר כמה שעות בודדות כדי להרוות את צימאוני), ודי התאכזבתי. כמו שכתבתי למעלה, סם עשה עבודה עילאית כדי להסתיר את לו ואת עצמו משאר האנושות, ומה שגורם לו לצאת למסע מחדש הוא פשוט “בבקשה תעשה את זה” מפרג’ייל. אין לו מוטיבציה אמיתית לבצע את זה, שום זרז לתהליך, כאילו הוא יוצא למסע רק כדי שהמשחק יוכל לקרות. שם ניתן לבחור גם לסרב לקבל על עצמך את המשימה, אך הבחירה הזו פשוט מחזירה אותנו להתחלה של אותה סצנה ולאותה הבחירה בדיוק. למרות כל ההשקעה במשחק בכל אספקט אחר, הרגשתי שפה משהו עמוק התפספס.
משחק ההמשך של קוג’ימה לדת’ סטרנדינג הוא גדול יותר, יפה יותר, מרשים יותר ומכאיב יותר לרגליו של סם. על אף התוספות, בסיס המשחק נשאר זהה, ואם לא נהניתם מהקודם ולא תרצו לנסות שוב, לא תמצאו הנאה במשחק החדש. אבל אם מצאתם את עצמכם, כמוני, משקיעים שעות בבניית כבישים ובהובלת חבילות במשחק הקודם, אל תפספסו אותו, ובואו לחזור לחבר את העולם יחד.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: גל אביר
תמונות באדיבות סוני אנטרטיינמנט
תודה רבה לסוני אנטרטיינמנט על עותק הביקורת!
כמעט שש שנים עברו מאז מוחו הקודח של קוג’ימה הציג לנו עולם חדש, שבו הציוויליזציה האנושית מפורקת ונמצאת על סף הכחדה. שש שנים מאז עזבנו את סם ברידג’ס והתינוק, לו. כאחד שאהב מאוד את Death Stranding וחיכה מאוד למשחק ההמשך- Death Stranding 2: On The Beach, שמושק ממש בימים אלה, היה לי את הכבוד לשחק בו לפני כחודש.
כמו לרכוב על אופניים
המשחק Death Stranding 2: On The Beach מתרחש זמן מה לאחר המשחק הראשון. סם והתינוק לו התרגלו לחייהם החדשים, הרחק מעיניה של האנושות ששרדה עד כה. סם התבודד, הסווה את מקום המחיה שלהם בעזרת הולוגרמות ונהנה מחייו, שהושקעו בגידולו של לו. לפתע פרג’ייל מצליחה להתחקות אחרי צעדיהם, וסם מוצא עצמו הולך לחבר את מקסיקו ל־Chiral Network מהמשחק הקודם, זו שמחברת בין מחוזות האנושות שנשארו בעולם, במטרה לחקור תופעה שעשויה לשפוך אור על איום ה־Death Stranding ואף אולי להסירו.
כבר מהדקות הראשונות של המשחק אפשר להבין שאנחנו בדת’ סטרנדינג. האזורים נראים שונים, אבל בדיוק כמו לרכוב על אופניים – גם אחרי הפסקה בת שש שנים אפשר פשוט לעלות ולהתחיל לדווש. המכניקות זהות, השליטה זהה, וחוץ מכמה שינויים בעולם ובצורת שינוע החבילות, מדובר במשחק זהה לחלוטין, וכמו בזיכרון שריר הידיים שלי זכרו איך לשלוט בסם ולשחק באופן טבעי ביותר. אם אהבתם את המשחק הקודם, אתם תאהבו את זה. ואם לא? אז לא. זהו אותו משחק לכל דבר ועניין, ומבחינתי זה היה משהו חיובי מאוד.
“על החוף” מתהדר באחת הגרפיקות היפות שראיתי זה הרבה זמן, וכבר על קונסולת הדור הקודם היה אפשר לראות את עיצוב הנופים המהמם שהפקות קוג’ימה פיסלו לנו בקפידה. על קונסולת ה־PS5 הוא מתעצם, וזה תמיד תענוג לטייל לאורך גבעה או הר כשברקע מתנגנות המלודיות הנעימות והמרגיעות ששבו אותנו כבר לפני כמה שנים.
קוג’ימה קפץ ראש לתוך העולם הזה, ואחד הדברים הבולטים ביותר בו הוא הרחבת העולם. אנחנו לומדים עוד על המפלצות, על דמויות נוספות ששרדו בעולם ואף על יבשות אחרות (לא נשארים באמריקה בלבד!). נפגוש שלל דמויות חדשות ולא מעט ישנות, ונהיה עדים לקטעי עלילה באמת מגניבים ומרשימים, כמו קרב בין רובוט סמוראי בגובה 2 וחצי מטרים לגיטריסט שהגיטרה שלו יורה חשמל והיא גם גרזן – ואתם טועים אם אתם חושבים שרצף מילים כזה ייכתב בביקורת על כל משחק שאינו משחק מבית קוג’ימה.
הרגשת חיבור
אחד הפיצ’רים הגדולים של המשחק הקודם וגם של הנוכחי הוא היכולת להשאיר בעולם מיני אביזרים ומבנים המאפשרים לנו להתנייד בו ביתר קלות, החל מדברים פשוטים כמו ווי תלייה וסולמות ועד למבנים מורכבים יותר כמו גשרים, שחלקם יופיעו גם בעולמות של שחקנים אחרים ויעזרו להם באותם אתגרים – וכך בעצם כל שחקן משפיע ומשאיר עקבות דיגיטליות בעולמם של שחקנים אחרים. כמה פעמים מצאתי סולם ממוקם לעילא על ידי שחקנים אחרים. במהלך תקופת הביקורת, שארכה כחודש לפני השקת המשחק, היו כמה ימים, כהכנה להשקה, שבהם לא היה ניתן להתחבר לשרתי המשחק, ולכן מערכת זו לא עבדה. המחסור שלה הורגש היטב, וכמה פעמים מצאתי את עצמי אומר “פה היה יכול ממש לעזור לי איזה סולם”, ובאופן טבעי השארתי מבנים במקומות שיעזרו לאחרים, אבל ככל הנראה אף אחד לא זכה ליהנות מהם. המערכת הזו מורגשת וטבועה בדי־אן־איי של המשחק, ואני מברך מאוד על ההחזרה שלה.
כל הדרכים מובילות לרומא
אף על פי שהמשחק הוא אותו משחק, מובן שהעלילה המוצגת לנו פה היא חדשה ומרעננת, וכל סצנה ערוכה בקפידה, מרמת הפרטים הקטנים ועד הדיבוב הנפלא של השחקנים. בתוך כל הטוב הזה בחנתי מעט את גבולות המשחק מתוך סקרנות (אפילו התחלתי אותו מחדש לאחר כמה שעות בודדות כדי להרוות את צימאוני), ודי התאכזבתי. כמו שכתבתי למעלה, סם עשה עבודה עילאית כדי להסתיר את לו ואת עצמו משאר האנושות, ומה שגורם לו לצאת למסע מחדש הוא פשוט “בבקשה תעשה את זה” מפרג’ייל. אין לו מוטיבציה אמיתית לבצע את זה, שום זרז לתהליך, כאילו הוא יוצא למסע רק כדי שהמשחק יוכל לקרות. שם ניתן לבחור גם לסרב לקבל על עצמך את המשימה, אך הבחירה הזו פשוט מחזירה אותנו להתחלה של אותה סצנה ולאותה הבחירה בדיוק. למרות כל ההשקעה במשחק בכל אספקט אחר, הרגשתי שפה משהו עמוק התפספס.
משחק ההמשך של קוג’ימה לדת’ סטרנדינג הוא גדול יותר, יפה יותר, מרשים יותר ומכאיב יותר לרגליו של סם. על אף התוספות, בסיס המשחק נשאר זהה, ואם לא נהניתם מהקודם ולא תרצו לנסות שוב, לא תמצאו הנאה במשחק החדש. אבל אם מצאתם את עצמכם, כמוני, משקיעים שעות בבניית כבישים ובהובלת חבילות במשחק הקודם, אל תפספסו אותו, ובואו לחזור לחבר את העולם יחד.
גדול יותר, יפה יותר, קוג'ימה יותר
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: גל אביר
