התמונה נוצרה בתכנת בינה מלאכותית
הספר של איתן גפני עוסק בתרגיל צבאי משולב של צה”ל וכוחות צבא אמריקאיים, במתקן אימונים משוכלל בצפון הארץ, אשר משתבש והופך מהר מאוד לספר אימה.
נמרוד תמוז, לוחם שייטת 13 מעוטר, מוביל תרגיל משותף עם יחידת אריות הים האמריקאית במתקן אימונים חדשני בצפון. מה שמתחיל כהישג מבצעי חסר תקדים מתדרדר במהירות לסיוט מקאברי, כשכוחות קדומים ואלימים מתעוררים ממעמקי האדמה. בהובלת סוכנת מסתורית, הצוותים נאלצים להתמודד לא רק עם אויב חסר שם – אלא גם עם הסיוטים הקבורים עמוק בתוך נפשם.
קודם כול יש לציין שזה ספר שאמורה להתנוסס מעליו אזהרת תוכן קשה לקריאה. נכון, זה ספר אימה ואפשר לצפות שתהיה שם אלימות, אבל כבר בעמודים הראשונים של הספר יש תיאורים קשים.
הביקורת על הספר מחולקת לשניים – הסיפור והכתיבה. ההבחנה הזו משמעותית, כי סיפור הוא עניין של טעם וריח. יש כאלה שפחות אוהבים סיפורי אימה או סיפורים על הצבא, אבל יכול להיות שזה ספר שקולע בול לטעם של מישהו אחר, וזה בסדר. לעומת זאת, כתיבה שגורמת לקורא להפסיק לקרוא כדי לגלגל עיניים – זה כבר סיפור אחר.
מכיוון שמדובר בתרגיל צבאי משולב לצוות ישראלי ולצוות אמריקאי, יש הרבה דמויות, וכולן מוצגות בבת אחת – ולפיכך הקורא זוכר חצי פרט מידע לגבי כל אחת מהן; מה שהופך אותן לקריקטורות. לדוגמה, כשהצוותים נפגשים, אחד החיילים מניח תפילין, ואחד החיילים נבהל מעקרב, ומאותו רגע הראשון יהיה “הדתי” והשני יהיה “החדש”. יש עוד כל כך הרבה דמויות אחרות שאין שום מידע אחר עליהם חוץ מ”הדתי” ו”החדש”.
דמות נוספת היא מפקדת שהחיילים מריצים עליה בדיחות כשהם רואים אותה, ואז מהר מאוד מבינים שלא כדאי להתעסק איתה. תכונת האישיות היחידה שלה, אם תהיתם, היא “המפקדת הקשוחה שלא נראית כמו מפקדת קשוחה”. אין שום עומק לשום דמות. הרושם הראשוני זה מה יש.
מה שמניע את העלילה זה הנבל – יצור אימתני שרודף אחר הגיבורים. יש כמה דרכים לכתוב עלילה כזאת לטובה: ליצור אקשן מרתק כל כך שלקוראים לא אכפת מהיגיון או מדמויות, ליצור מערכת יחסים מעניינת כל כך בין הדמויות כך שלקורא לא אכפת מהעלילה, או ליצור תעלומה מותחת ומתוחכמת כל כך שהקורא רוצה לדעת מה יקרה ולא אכפת לו מכלום.
אפשר גם לשלב דמויות טובות, עלילה מותחת, נבל עם קצת מוח ומטרה שאפשר להבין ולקבל ספר סביר מאוד. מה קורה ב”שדים וסמטאות”? אף אחד מאלה. הדמויות מגוחכות, העלילה לא מותחת מספיק והאקשן לא מספק.
האקשן אולי היה טוב יותר לולא השילוב בין אימה וצה”ל, שהורס אותו. גם כשהדמויות נלחמות ועושות דברים מגניבים קשה לייצר אכפתיות, כי זו לחימה מדומיינת שמזכירה את המלחמה המאוד אמיתית. הבנייה של יצור האימה לא טובה מספיק, ולקראת הסוף זה נהיה ממש פסיכדלי והזוי.
לקורא לא אכפת מה זה היצור הזה, מאיפה הוא בא, מה הוא רוצה ולמה הוא מסוכן, ולכן לא נוצר שום מתח או רצון להמשיך לקרוא. אפשר לקשור זאת לתיאורים הראשוניים הגנריים של היצור, שהאפיון שלו יכול להתאים למיליון סיפורים אחרים, ואין חדש תחת השמש.
עד עכשיו הביקורת הייתה עניין של טעם – מי שאוהבים סיפורי אימה ומלחמות שמתרחשות בארץ לא הופכות להם את הבטן, תפדלו. אבל זה הזמן להזכיר את הכתיבה, וזה כבר לא עניין של משיכה לז’אנר מסוים, אלא חלק מהותי מהספר שהורס כל כיוון עלילה מעניין למחצה אפשרי.
קודם כול, יש הרבה קפיצות מהירות בזמן ובמקום, עובדה שמקשה מאוד על הקורא להיכנס לסיפור. לדוגמה, בפחות מ־50 עמודים מתחילים בזמן מסוים, קופצים 45 שעות קדימה, 24 שעות אחורה, עוד 24 שעות קדימה, ואין לקורא שום מושג מה קורה בהמשך, כי בשלב הזה הוא איבד את הזמן לגמרי.
תוך כדי כל הקפיצות האלה מכירים בערך עשר דמויות שונות, והרבה מהן מוצגות במקומות שונים (או שיש קפיצה למקום אחר כדי להכיר את הדמות), ואז יש היכרות עם הרקע של הדמות, ואז חוזרים לסצנה, ששוכחים איפה ועם מי היא התחילה.
הדבר המרכזי השני שמפריע בכתיבה הוא הדיאלוגים. אף. אחד. לא. מדבר. ככה. יש הרבה דיאלוגים שמנסים לחקות שיחות בין חברים ותיקים מהצבא, אבל הם מפספסים את המטרה.
ספר טוב שואב את הקורא וגורם לו לשכוח את המציאות לכמה שעות שבהן הוא שוקע בתוך הסיפור. בספר הזה האלימות, הצבא והכתיבה מוציאים את הקורא מהעלילה באופן קבוע. על הז’אנר והנרטיב עוד אפשר להתווכח, אבל הכתיבה היא הסיבה המרכזית שהספר הזה לוקה בחסר.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: ענבר קטן
התמונה נוצרה בתכנת בינה מלאכותית
הספר של איתן גפני עוסק בתרגיל צבאי משולב של צה”ל וכוחות צבא אמריקאיים, במתקן אימונים משוכלל בצפון הארץ, אשר משתבש והופך מהר מאוד לספר אימה.
נמרוד תמוז, לוחם שייטת 13 מעוטר, מוביל תרגיל משותף עם יחידת אריות הים האמריקאית במתקן אימונים חדשני בצפון. מה שמתחיל כהישג מבצעי חסר תקדים מתדרדר במהירות לסיוט מקאברי, כשכוחות קדומים ואלימים מתעוררים ממעמקי האדמה. בהובלת סוכנת מסתורית, הצוותים נאלצים להתמודד לא רק עם אויב חסר שם – אלא גם עם הסיוטים הקבורים עמוק בתוך נפשם.
קודם כול יש לציין שזה ספר שאמורה להתנוסס מעליו אזהרת תוכן קשה לקריאה. נכון, זה ספר אימה ואפשר לצפות שתהיה שם אלימות, אבל כבר בעמודים הראשונים של הספר יש תיאורים קשים.
הביקורת על הספר מחולקת לשניים – הסיפור והכתיבה. ההבחנה הזו משמעותית, כי סיפור הוא עניין של טעם וריח. יש כאלה שפחות אוהבים סיפורי אימה או סיפורים על הצבא, אבל יכול להיות שזה ספר שקולע בול לטעם של מישהו אחר, וזה בסדר. לעומת זאת, כתיבה שגורמת לקורא להפסיק לקרוא כדי לגלגל עיניים – זה כבר סיפור אחר.
מכיוון שמדובר בתרגיל צבאי משולב לצוות ישראלי ולצוות אמריקאי, יש הרבה דמויות, וכולן מוצגות בבת אחת – ולפיכך הקורא זוכר חצי פרט מידע לגבי כל אחת מהן; מה שהופך אותן לקריקטורות. לדוגמה, כשהצוותים נפגשים, אחד החיילים מניח תפילין, ואחד החיילים נבהל מעקרב, ומאותו רגע הראשון יהיה “הדתי” והשני יהיה “החדש”. יש עוד כל כך הרבה דמויות אחרות שאין שום מידע אחר עליהם חוץ מ”הדתי” ו”החדש”.
דמות נוספת היא מפקדת שהחיילים מריצים עליה בדיחות כשהם רואים אותה, ואז מהר מאוד מבינים שלא כדאי להתעסק איתה. תכונת האישיות היחידה שלה, אם תהיתם, היא “המפקדת הקשוחה שלא נראית כמו מפקדת קשוחה”. אין שום עומק לשום דמות. הרושם הראשוני זה מה יש.
מה שמניע את העלילה זה הנבל – יצור אימתני שרודף אחר הגיבורים. יש כמה דרכים לכתוב עלילה כזאת לטובה: ליצור אקשן מרתק כל כך שלקוראים לא אכפת מהיגיון או מדמויות, ליצור מערכת יחסים מעניינת כל כך בין הדמויות כך שלקורא לא אכפת מהעלילה, או ליצור תעלומה מותחת ומתוחכמת כל כך שהקורא רוצה לדעת מה יקרה ולא אכפת לו מכלום.
אפשר גם לשלב דמויות טובות, עלילה מותחת, נבל עם קצת מוח ומטרה שאפשר להבין ולקבל ספר סביר מאוד. מה קורה ב”שדים וסמטאות”? אף אחד מאלה. הדמויות מגוחכות, העלילה לא מותחת מספיק והאקשן לא מספק.
האקשן אולי היה טוב יותר לולא השילוב בין אימה וצה”ל, שהורס אותו. גם כשהדמויות נלחמות ועושות דברים מגניבים קשה לייצר אכפתיות, כי זו לחימה מדומיינת שמזכירה את המלחמה המאוד אמיתית. הבנייה של יצור האימה לא טובה מספיק, ולקראת הסוף זה נהיה ממש פסיכדלי והזוי.
לקורא לא אכפת מה זה היצור הזה, מאיפה הוא בא, מה הוא רוצה ולמה הוא מסוכן, ולכן לא נוצר שום מתח או רצון להמשיך לקרוא. אפשר לקשור זאת לתיאורים הראשוניים הגנריים של היצור, שהאפיון שלו יכול להתאים למיליון סיפורים אחרים, ואין חדש תחת השמש.
עד עכשיו הביקורת הייתה עניין של טעם – מי שאוהבים סיפורי אימה ומלחמות שמתרחשות בארץ לא הופכות להם את הבטן, תפדלו. אבל זה הזמן להזכיר את הכתיבה, וזה כבר לא עניין של משיכה לז’אנר מסוים, אלא חלק מהותי מהספר שהורס כל כיוון עלילה מעניין למחצה אפשרי.
קודם כול, יש הרבה קפיצות מהירות בזמן ובמקום, עובדה שמקשה מאוד על הקורא להיכנס לסיפור. לדוגמה, בפחות מ־50 עמודים מתחילים בזמן מסוים, קופצים 45 שעות קדימה, 24 שעות אחורה, עוד 24 שעות קדימה, ואין לקורא שום מושג מה קורה בהמשך, כי בשלב הזה הוא איבד את הזמן לגמרי.
תוך כדי כל הקפיצות האלה מכירים בערך עשר דמויות שונות, והרבה מהן מוצגות במקומות שונים (או שיש קפיצה למקום אחר כדי להכיר את הדמות), ואז יש היכרות עם הרקע של הדמות, ואז חוזרים לסצנה, ששוכחים איפה ועם מי היא התחילה.
הדבר המרכזי השני שמפריע בכתיבה הוא הדיאלוגים. אף. אחד. לא. מדבר. ככה. יש הרבה דיאלוגים שמנסים לחקות שיחות בין חברים ותיקים מהצבא, אבל הם מפספסים את המטרה.
ספר טוב שואב את הקורא וגורם לו לשכוח את המציאות לכמה שעות שבהן הוא שוקע בתוך הסיפור. בספר הזה האלימות, הצבא והכתיבה מוציאים את הקורא מהעלילה באופן קבוע. על הז’אנר והנרטיב עוד אפשר להתווכח, אבל הכתיבה היא הסיבה המרכזית שהספר הזה לוקה בחסר.
אלימות קשה וכתיבה לוקה בחסר
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: ענבר קטן
