טים ברטון הוא לא סתם במאי קולנוע, אלא אומן שבורא עולמות שלמים באמצעות המצלמה. הוא מדבר רגש דרך אסתטיקה, ואת הסרטים שלו אפשר לזהות מפריימים בודדים בלבד בזכות הסגנון המיוחד שלו. אחת היצירות הראשונות שבהן ניתן לראות את השפה הקולנועית שלו בצורתה המגובשת ולהרגיש את רוחו של ברטון על המסך היא “המספריים של אדוארד”.

כמו רבים מהסרטים של ברטון, “המספריים של אדוארד” עוסק בניכור הפרט בתוך החברה ובאכזריותו של הגורל. אדוארד (ג’וני דפ) הוא ישות פרי יצירתו של מדען קשיש (וינסנט פרייס), שמת בפתאומיות במהלך תהליך היצירה של בן חסותו. כתוצאה מכך אדוארד, שכבר קיבל גוף ובינה מבוראו, נותר עם להבי מספריים חדים במקום הידיים שהמדען לא הספיק ליצור עבורו. אדוארד האבוד נמצא במקרה על ידי פג בוגס (דיאן ויסט), אישה טובת לב שמאמצת אותו לביתה, ומשפחת בוגס עוזרת לאדוארד להתאקלם בחברה למרות מראהו החריג והמבעית. בתה של פגי, קים (וינונה ריידר), נשמה אבודה בפני עצמה, מתאהבת אט־אט ביצור המוזר שהגיע כיד המקרה לביתה. בין ייאוש לתקווה, אדוארד מנסה למצוא את דרכו בעולם בני האדם, כשהוא מחפש הבנה, קרבה אנושית ואהבה.

בסיפור הפנטזיה הזה מעמת ברטון את הצופים עם שאלות חברתיות ופילוסופיות עמוקות. אדוארד, שהוא למעשה מין גרסה של פינוקיו או המפלצת של פרנקנשטיין, לא בחר להתקיים בכלל, ולא במצבו המעוות בפרט. הוא סובל מחריגותו בנוף, אך במהלך הסרט מגלה שהשונות שלו יכולה להיות גם חוזקה, אם ידע לתעל אותה לטובת החברה שבה הוא חי. ברטון עצמו העיד פעמים רבות על כך שמדובר ביצירה אוטוביוגרפית. הוא סיפר שהסרט מבוסס על חוויותיו כנער דחוי בפרברי ארצות הברית, שעליהם גם מבוססת העיירה סברביה, שבה מתרחשת עלילת הסרט. יתרה מכך, “המספריים של אדוארד” הוא סרט שמדבר על אומן ויצירתו ועל היחסים ביניהם. הבריאה של אדוארד משקפת את הקושי בתהליך היצירה ואת החרדה הענקית בשחרור אומנות פרטית כל כך לעיני החברה, ואדוארד עצמו הוא הביטוי לכך שאומנים רבים, בהיעדר יכולת תקשורת מילולית, מוצאים את דרכם בעולם בעזרת האומנות.

העיצוב והאסתטיקה של הסרט הם אמצעים חשובים ומרכזיים במיוחד, שכן דרכם ברטון מספר את הסיפור הכואב של אדוארד. הבחירה במספריים כתחליף לאצבעות אולי נשמעת טריוויאלית למי שכבר צפה בסרט, אבל ככל שמתעמקים ברעיון מבינים שהבחירה בכלי מסוכן שפוצע את אדוארד ואת סביבתו מצד אחד אך מאפשר לו לייצר אומנות, שהיא, כאמור, דרך התקשורת העיקרית שלו, היא בחירה גאונית, לא פחות. דמותו של אדוארד, אגב, מבוססת על שרבוט שברטון צייר עוד בשנות נעוריו. גם צורת העיצוב של שכונת המגורים בסרט מאפשרת הצצה נוספת לנפשו של אדוארד. הצופים חווים את ההתרחשות מנקודת מבטו ולכן העיצוב המוזר והגרוטסקי של הבתים הרגילים בשכונה טיפוסית בארצות הברית משקף את הניכור שלו ואת הקושי בהבנת הנורמות המקובלות.

אלן ארקין, שמגלם את דמותו של ביל, אב המשפחה, סיפר שכשקיבל את תסריט הסרט לראשונה הוא התקשה מאוד להבין את הרעיון מאחוריו, עד שראה את סט הצילומים. “הדמיון הוויזואלי של טים ברטון יוצא דופן”, אמר ארקין. ברטון השתמש באסתטיקה סוריאליסטית גם כדי ליצר מחווה לסרט אחר ששימש לו השראה, “ראש מחק” של הבמאי דייוויד לינץ’. שני הסרטים סובבים סביב נושאים דומים, וגם במקרה של לינץ’ השפה הקולנועית והעיצובית היא אחד האמצעים המרכזיים להעברת המסר.

אדוארד הוא כנראה אחת הדמויות שהכי מזוהות עם ג’וני דפ, ולא בכדי – הביצוע המרתק שלו לתפקיד המסובך הזה כמעט בלתי נתפס. אף שהיה ברשותו ארסנל של פחות מ־160 מילים לאורך כל הסרט, הצליח דפ לבטא עולם רגשי בלתי נגמר ולהביא למסך הקולנוע את אחת הדמויות הכי מרגשות שנראו עליו עד היום. את הליהוק הזה, אגב, הציעה ויינונה ריידר, שבאותה התקופה הייתה בת זוגו של דפ. הסרט, שהיה הפרויקט המשותף הראשון של דפ וברטון, הוביל לחברות עמוקה ולעוד פרויקטים משותפים רבים.

את חלקו הגדול של המטען הרגשי הרב של הסרט הזה ניתן לזקוף לזכותו של דני אלפמן, המלחין הקבוע של טים ברטון. לצד החוויה הויזואלית, המוזיקה של אלפמן פותחת שער לאגדה הקסומה שהיא “המספריים של אדוארד”, בפסקול סוחט דמעות שמביע עצב, אהבה, התרגשות, כעס וקבלה. את כל מה שאדוארד לא מסוגל להביע במילים אנחנו, הצופים, שומעים באוזניים דרך המוזיקה.

מאז יציאת הסרט בשנת 1990 הספיק ברטון לבנות רזומה עשיר של סרטים מרהיבים, אבל יש משהו בכנות המתפרצת, המרגשת והכואבת של “המספריים של אדוארד” שנשאר ייחודי רק לו. האגדה הגותית שנוגעת לכל אדם באשר הוא נשארת רלוונטית תמיד, פשוט כי המסר שלה הוא אוניברסלי כל כך שאינו זקוק לאף עדכון או רימייק.