בכל שנה מוכרח לצאת לפחות סרט אחד שהוא גורלי עבור במאי מסוים. הדוגמה לכך השנה היא הבמאי המקסיקני עטור השבחים גיירמו דל טורו, שהגשים חלום ילדות ביצירת עיבוד חדש לרומן הקלאסי של מרי שלי, “פרנקנשטיין”. דל טורו התעניין במפלצות מאז ומעולם עד לכדי אובססיה – דרך גיבורי מפלצות כמו הלבוי, דמויות משניות מפלצתיות כמו אלה שהוצגו בסרט “המבוך של פאן” או סיפורי אהבה מפלצתיים כמו “צורת המים”. כעת, בשיתוף הפעולה השני שלו עם ענקית הסטרימינג נטפליקס (לאחר “פינוקיו”), ההתעסקות העלילתית עם מפלצות מובהקת עוד יותר. זהו סיפור על יצירת חיים נקיים, טאבולה ראסה של ממש, ודיון היכן נמצאת המפלצתיות – אצל היוצר או אצל היצור.

בעבר הרחוק והרחוק פחות כבר נעשו ניסיונות לעבד את הרומן: סרט המפלצות הקלאסי משנות השלושים, הפרודיה של מל ברוקס “פרנקנשטיין הצעיר” בשנות השבעים וניסיונו של קנת’ בראנה ליצור עיבוד נאמן למקור בשנות התשעים. על אף כל העיבודים הללו, מאז תחילת שנות האלפיים דל טורו היה נחוש ליצור גרסה משלו הנאמנה גם לסגנון הקולנוע שלו וגם לטקסט של שלי. ובכן, הסרט נאמן מאוד למקור בהרבה מובנים. המבנה העלילתי (התחלה בספינה בקוטב, המשך בסיפור של ויקטור ואז בסיפור של היצור) נשמר בעיבוד הנוכחי, וכן גם רבים מהדפוסים המוכרים – ויקטור פרנקנשטיין, בגילומו של אוסקר אייזק (“מון נייט”), חפץ ליצור יצור חי בכוחות עצמו, ולהפתעתו הרבה מצליח. המעבר הזה מדפי הספרות למסך נעשה בהצלחה רבה, למרות מגבלה אחת. צופים שיגיעו בציפייה לסרט מפלצות רגיל יתאכזבו קשות, משום שהעניין של דל טורו במפלצות לא נובע רק מספקטקל, אלא גם ממשמעותן החברתית: הן מסמלות חריגות ושונות, ויש להן יכולת להמחיש את הרעיונות הללו בצורות קיצוניות.

המונח הלטיני טאבולה ראסה מרחף מעל כל פינה עלילתית בסרט. זהו תעתיק של המונח המקורי המתאר לוח חלק, שמשמעותו היא שכל אדם נוצר ללא מידע קודם, ללא ערכים וללא מוסר. זהו מונח שמתאפיין בסרט בעיקר אצל היצור, בגילומו של ג’ייקוב אלורדי (“אופוריה”). הסצנות הראשונות שלו לאחר יצירתו מציגות התנהגות תמימה עד לרמה ילדותית. מעבר לאוצר מילים מוגבל, הוא נוהג מתוך חוסר מודעות עצמית לגודלו, כוחו ומצבו בהיותו פרי עבודתו של אדם אחד. דל טורו מאפשר ליצור לעבור תהליך התבגרות מעט דומה לזה של בלה בקסטר, גיבורת הסרט “מסכנים שכאלה”, שנאלצת ללמוד על העולם דרך התנסות בוטה. אצל היצור זה לא מתבטא בתהליך של חשיפה להיבטים של החיים כמו מיניות, אלא לאלימות ולאכזריות שבני אדם מסוגלים להפגין זה כלפי זה. היצור בוחר ללמוד את הדרך הנכונה עבורו להתנהג וממלא את הלוח הריק שהוא סט הערכים שלו.

שאר השחקנים עושים גם הם עבודה יוצאת מן הכלל. כריסטוף וולץ (“ממזרים חסרי כבוד”) מגלם את נותן החסות של ויקטור, ומיה גות’ (“פרל”) זוכה לתפקיד כפול – גם בתור אימו של ויקטור שנפטרה בצעירותו וגם בתור אליזבת, ארוסתו של אחיו הקטן, הנרי (פליקס קאמרר, “במערב אין כל חדש”). כל האנסמבל מביא למסך ביצועים נפלאים. היוצאים מן הכלל הם ללא ספק אלורדי וגות’. השניים מציגים היטב שני צדדים של הדיכוטומיה בין התבוננות מעין אלוהית על יצורים אחרים ופשוטים יותר מצד גות’, ועל היצור הפשוט, שמגלם אלורדי.

מבחינות טכניות “פרנקנשטיין” הוא סרט מרהיב, בעיקר הודות לכמה שוטים משמיטי לסתות, אך התמונה היא לעיתים גם עקב אכילס של הסרט. מצד אחד, ההשקעה בתפאורה ובאפקטים פרקטיים ניכרת מאוד. הסצנות שמתרחשות במבנים סגורים מלאות חיים, גם אם מדובר בסצנה קצרה. הפקת הסרט השקיעה בכל פרט קטן כדי ליצור אשליה אפקטיבית של עולם חי ובועט. גם היצור מרשים מאוד מבחינת האיפור. מצד שני, יש הרבה מאוד אפקטים ממוחשבים שנראים לא אמיתיים בשום צורה. שוטים מסוימים כמו הרחבות סט הצילומים של סצנות המתרחשות ברחובות עירוניים נראים טוב, אבל מדי פעם אפשר לשים לב לאפקט שנראה כאילו הוא שייך למשחק מחשב ולא לסרט קולנוע. למשל, המגדל המבודד שבו ויקטור מנסה ליצור חיים נראה מבחוץ מנותק לחלוטין מסביבתו. אלה רגעים קטנים, אבל קשה שלא לשים אליהם לב – ולכן הם מפריעים לשקיעה המחשבתית בתוך הסרט.

“פרנקנשטיין” של גיירמו דל טורו הוא אחד הסרטים העשירים ביותר שיצאו בשנה האחרונה. הוא מכיל גם טקסט קולנועי שניתן לפרש במגוון אין־סופי של דרכים וויזואליה מרהיבה ברובה – בלי להתפשר על חוויה מבדרת. זהו לא סרט מושלם, אבל הוא לא רחוק מלהיות כזה – מלבד האפקטים הממוחשבים, שלעיתים נראים מצועצעים, גם חלק מהדיאלוגים ישירים מדי ומגלים את רעיונות הסרט בלי לתת לצופה לחשוב ולעכל אותם. אך אלה פשרות סבירות בהינתן הפיוטיות והיופי הכרוכים בסרט, שמומלץ בחום לצפייה לילית על מסך טלוויזיה גדול ועם סאונד עוצמתי. רק אל תצפו לסרט מפלצות קלאסי.